שיט בישראל
השיט בישראל הוא ענף ספורט בישראל המנוהל על ידי איגוד השייט בישראל. שיט תחרותי הוא אחד מענפי הספורט האולימפיים המצליחים בישראל: משלחות ישראל זכו בחמש מדליות בתחרויות השיט במשחקים האולימפיים (שתי מדליות זהב, מדליית כסף ושתי מדליות ארד) ושייטים ישראלים זכו ב-50 מדליות באליפויות העולם.
תנאי השיט בישראל הם מהנוחים בעולם, שכן בים התיכון ניתן להפליג כמעט בכל יום, ועל כן רוב התחרויות בישראל מתנהלות בו (בנהריה, חיפה, שדות ים, מכמורת, תל אביב או אשדוד). עם זאת, ישנן תחרויות שיט שנתיות הנערכות בכנרת ובמפרץ אילת.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ענף השיט פעיל בארץ ישראל עוד משנות ה-20 של המאה ה-20, אז הוקמו אגודות שיט רבות[1] ונערכו תחרויות שונות, בהן שיוט הערים, שאורגן על ידי אגודת הפועל והחבל הימי לישראל ונערך לראשונה ב-1939 מתל אביב לחיפה. תחרות השיט הראשונה בישראל נערכה ב-1928 בשפך הירקון, ובה זכתה הפועל תל אביב.[2]
החבל הימי, בשיתוף עם אגודת יורדי ים זבולון, צופי ים ואגודות הפועל, מכבי, בית"ר, אליצור ודגל ציון, ניהל בתקופת המנדט הבריטי פעולות הדרכה ימית לנוער בחופי הים התיכון בנהריה, שבי ציון, עתלית, כפר ויתקין, הרצליה ותל אביב, ובחופי הכנרת בדגניה א' וטבריה. עם זאת, פעילויות אלו עודדו ברובן את השיט כספורט עממי ולאו דווקא כספורט תחרותי.[2]
עם הקמת מדינת ישראל לא הוכר השיט כענף ספורט, והוא התקבל לוועד האולימפי בישראל ולהתאחדות לספורט רק ב-1960, עם הקמת ועדת השיט (לימים איגוד השייט בישראל) שהצטרפה גם לאיגוד השיט הבין-לאומי. ראש הוועדה הראשון היה יצחק אופק.[2] באותה שנה הגיעו לישראל מפרשיות ההולנדי המעופף, לאחר שהוועד האולימפי האיטלקי הזמין את ישראל להשתתף במוקדמות תחרויות השיט האולימפיות באולימפיאדת רומא (1960).[2]
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 נרשמה התקדמות משמעותית בשיט בישראל, כשספורטאים החלו להתחרות בתחרויות בין-לאומיות ואף לזכות במדליות. ב-1964 היו נדב שריר ובני בליצבלו מהפועל נהריה לישראלים הראשונים שהשתתפו בתחרות שיט בין-לאומית. הם סיימו במקום ה-47 מתוך 160 בתחרות בצרפת. ב-1967 השתתפו שני זוגות שייטים באליפות העולם במפרשיות 420.[2] באליפות העולם 1968 שנערכה בפלימות', אנגליה, זכה יאיר מיכאלי במדליית ארד[3] ובאליפות העולם 1969 שנערכה בסנדהמן, שוודיה, זכו צפניה כרמל ולידיה לזרוב במדליית זהב[4] והפכו לאלופי העולם הראשונים בהיסטוריה של הספורט בישראל. ב-1970 אף התקיימה האליפות בנמל תל אביב, הפעם הראשונה בה ישראל אירחה אליפות עולם רשמית. באותן שנים התקיימו תחרויות שיט גם בכינוסי הפועל, והן נערכו שלוש פעמים גם במכביה (ב-1950, 1961 ו-1985).[2]
שייטים ישראלים הופיעו לראשונה במשחקים האולימפיים באולימפיאדת מינכן (1972), אליה העפילו יאיר מיכאלי ויצחק ניר, אך השניים פרשו כעבור שישה שיוטים (מתוך שבעה) בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדה וסיימו במקום ה-26. מאז ייצגו שייטים את ישראל בכל המשחקים האולימפיים, למעט אולימפיאדת מוסקבה (1980) שהוחרמה בידי ישראל.[5]
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע לישראל ענף גלישת הרוח, וההצלחות בו הובילו להתקדמות נוספת בענף במהלך שנות ה-80 וה-90.[2] החשובה שבהן היא הזכייה של גל פרידמן במדליית ארד בגלישת רוח באולימפיאדת אטלנטה (1996), מדליה אולימפית ראשונה לישראל בענף השיט. בנוסף, בשלהי שנות ה-90 החלו בישראל להשתמש במפרשית אופטימיסט על מנת להכיר את השיט לילדים, מה שתרם רבות לפיתוח הענף.[2]
בשנת 1995, עם ההחלטה לפרק את ההתאחדות לספורט, נרשמה ועדת השיט כעמותה בשם "איגוד השייט בישראל", ובכך התנתק ענף השיט באופן סופי מההתאחדות לספורט ותוקצב ישירות על ידי משרד הספורט ומועצת הטוטו.[2]
מפרשיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיט מפרשיות תחרותי החל בישראל ב-1960, עם הגעתן של ספינות ההולנדי המעופף, ובמהלך שנות ה-60 הגיעו לישראל גם מפרשיות 420. בשני דגמי המפרשיות הגיעו ספורטאים ישראלים להישגים רבים, בהם זכיות באליפויות העולם והופעות בתחרויות השיט במשחקים האולימפיים. השימוש בהולנדי המעופף נמשך עד אולימפיאדת ברצלונה (1992), שלאחריה הוצא מהתחרות האולימפית.
עם בחירתו של דגם ה-470 לדגם אולימפי החל מאולימפיאדת מונטריאול (1976) הוא היה נדיר בארץ ביחס לקודמו 420, שאף יוצר בישראל. הראשונים שעברו לדגם זה היו איתן פרידלנדר ושמשון ברוקמן ב-1977, והם הגיעו להישגים רבים בהם זכייה באליפות אירופה ב-1979 ובמדליית ארד באליפות העולם ב-1983. השניים אף ייצגו את ישראל בדגם זה באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984). מאז תחרויות השיט באולימפיאדת פריז (2024) משמש דגם ה-470 בתחרויות מעורבות, בהן משתתפת ישראל.
דגמי מפרשיות אולימפיים רבים, כגון טורנדו, סטאר, פין, יורופ, אליוט, 49er ו-Nacra 17, לא נפוצו בישראל, לרוב מפאת חוסר הצלחה מקצועית או שינויים בתוכנית האולימפית.[2]
על אף השינויים התכופים בדגמים האולימפיים, המובילים לחששות באיגוד השייט מפני אובדן השקעה רבת שנים בענף אחד, אין בישראל מספיק שיוכלו לאייש את כל מגוון הדגמים האולימפי,[2] ועל כן מתמקד האיגוד, נכון ל-2024, בשני דגמי מפרשיות עיקריים: ה-470 והלייזר, שהובא לישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20. בתחילה שימש הדגם כמעט אך ורק שייטים בתחרויות נוער, אך באולימפיאדת בייג'ינג (2008) ובאולימפיאדת לונדון (2012) הופיעה נופר אדלמן בתחרויות הלייזר האולימפיות, ובאולימפיאדת פריז (2024) עשו זאת שי קקון בנשים (הופיעה גם באולימפיאדת טוקיו (2020)) ועומר ורד וילנצ'יק בגברים.
גלישת רוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גלשן הרוח הראשון הובא לישראל ב-1973 על ידי דורון עזרא וגיורא קדר, ומאוחר יותר גם יואל סלע.[2] ב-1977 הוקמה התאחדות גלשני הרוח, וב-1980 הוכנסה תחת ההתאחדות לספורט. כעבור שנה השתתפה משלחת ישראלית ראשונה באליפות אירופה, וב-1982 נערכה בחוף נהריה אליפות ישראל הראשונה.[2]
כבר בתחרות גלישת הרוח האולימפית הראשונה באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984) השתתף יהודה אטדגי, בדגם וינדגליידר. הדגם הראשון שהובא לישראל היה לכנר, בו השתתף עמית ענבר באולימפיאדת ברצלונה (1992).
לקראת אולימפיאדת אטלנטה (1996) הוחלף דגם הלכנר במיסטרל, בו הגיעו ספורטאים רבים כגון עמית ענבר, גל פרידמן ולי קורזיץ להישגים רבים, בהם זכיות באליפויות אירופה, אליפויות עולם ואף במדליות אולימפיות, כשפרידמן זכה בשתי המדליות הראשונות של ישראל במשחקים האולימפיים בשיט – מדליית ארד באולימפיאדת אטלנטה ומדליית זהב באולימפיאדת אתונה (2004).[6]
לקראת אולימפיאדת בייג'ינג (2008) שוב השתנה דגם הגלשן האולימפי לניל פרייד RS:X, ושינוי זה סימן את חילופי הדורות בגלישה הישראלית: שחר צוברי ונמרוד משיח גברו על גל פרידמן בגברים, ומעין דוידוביץ' גברה על לי קורזיץ בנשים. צוברי זכה אף הוא במדליית ארד אולימפית בבייג'ינג.[6] ב-2012 החליט איגוד השיט הבין-לאומי להחליף את גלישת הרוח והניל פרייד בקייטסרפינג לקראת אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016), אך בעקבות הצבעה חוזרת שארגנו איגוד השייט בישראל ואיגודי השיט של יפן וסינגפור המהלך בוטל.[7]
לאחר אולימפיאדת טוקיו (2020) הוחלף דגם הגלשן האולימפי ל-iQFoil החל מתחרויות השיט באולימפיאדת פריז (2024), בהן זכו שני שייטים ישראלים במדליות: תום ראובני במדליית זהב בגברים ושרון קנטור במדליית כסף בנשים.[8]
במשחקים האולימפיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך השנים השתתפו 46 שייטים ישראלים במשחקים האולימפיים, ב-13 מהדורות. לאחר סיום אולימפיאדת פריז (2024), שיט הוא הספורט השני הכי מצליח של ישראל במשחקים האולימפיים, אחרי ג'ודו, עם חמש מדליות אולימפיות מתוך 20, ושתיים מתוך ארבע מדליות הזהב האולימפיות של המדינה. כל המדליות הגיעו מענף גלישת הרוח, כשהישג השיא במפרשיות הוא המקום הרביעי (הושג שלוש פעמים).
שייטים ישראלים ערכו את הופעת הבכורה האולימפית באולימפיאדת מינכן (1972), אליה העפילו יאיר מיכאלי ויצחק ניר בדגם ההולנדי המעופף. תחרויות השיט נערכו בקיל ולא במינכן, ולכן ידעו על טבח הספורטאים עד סיום השיוט השישי מתוך שבעה. לאחר קבלת הידיעה על רצח 11 הספורטאים פרשו השניים מהתחרות ולא הופיעו לשיוט השביעי והאחרון. הצמד הישראלי דורג במקום ה-26 מתוך 29 זוגות.
באולימפיאדת מונטריאול (1976) השתתפו יואל סלע ויהודה מעיין בתחרות ההולנדי המעופף, וסיימו במקום ה-17 מתוך 20. לאולימפיאדת מוסקבה (1980) העפילו לראשונה שני זוגות שייטים, סלע ומעיין בהולנדי המעופף ושמשון ברוקמן ואיתן פרידלנדר ב-470, אך הם לא השתתפו לבסוף בעקבות הצטרפותו של הוועד האולימפי בישראל לחרם של הגוש המערבי על האולימפיאדה בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.
באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984) התחרו ברוקמן ופרידלנדר בתחרות מפרשיות ה-470 וסיימו במקום השמיני. בקטגוריית ההולנדי המעופף התחרו יואל סלע ואלדד אמיר, שסיימו גם הם במקום השמיני. לראשונה שלחה ישראל נציג גם בגלישת רוח, שהופיעה בפעם הראשונה במשחקים, כשיהודה אטדגי סיים במקום ה-14 מתוך 38 מתחרים בדגם וינדגליידר.
סלע ואמיר ייצגו את ישראל גם באולימפיאדת סיאול (1988), בה הגיעו למקום הרביעי, הישג השיא עד אז של שייטים ישראלים באולימפיאדה. בדגם 470 התחרו האחים דן ורן טורטן, שסיימו במקום ה-18 מתוך 29. סלע ואמיר המשיכו גם לאולימפיאדת ברצלונה (1992), האחרונה בה נערכו תחרויות ההולנדי המעופף, וסיימו במקום ה-20 מתוך 23. בכך הפך סלע לשיאן ההופעות של שייטי ישראל במשחקים האולימפיים, עם ארבע הופעות רצופות. שי בכר וארז שמש ייצגו את ישראל בדגם ה-470 וסיימו במקום ה-9 מתוך 37, ועמית ענבר התחרה בגלישת רוח בדגם לכנר וסיים במקום השמיני.
באולימפיאדת אטלנטה (1996) זכתה המשלחת הישראלית בשיט לראשונה במדליה אולימפית, כשגל פרידמן זכה במדליית ארד בגלישת רוח בדגם מיסטרל. בשיוטי מפרשיות ה-470 התחרו האחים רן וניר שנטל (מקום 19) בגברים ושני קדמי וענת פבריקנט, שהגיעו למקום ה-12, היו הראשונות שייצגו את ישראל בתחרות שיט נשים אולימפית. קדמי ופבריקנט המשיכו גם לאולימפיאדת סידני (2000), בה השוו את הישג השיא הישראלי בשיט מפרשיות וסיימו במקום הרביעי, ובגברים התחרו אלי צוקרמן ואלעד רונן שסיימו במקום ה-13. בגלישת הגלים שלחה ישראל לראשונה נציגים גם בגברים וגם בנשים, כשעמית ענבר סיים במקום השביעי ומיכל היין סיימה במקום ה-12 בתחרות המיסטרל.
באולימפיאדת אתונה (2004) זכה גל פרידמן במדליית זהב בגלשן מיסטרל והפך לאלוף האולימפי הראשון בתולדות הספורט בישראל, וכן לישראלי הראשון שזוכה בשתי מדליות אולימפיות. בתחרות הנשים התחרתה לי קורזיץ, שסיימה במקום ה-13. בשיוטי מפרשיות ה-470 ייצגו את ישראל גידי קליגר ואודי גל (מקום 15) בגברים וניקה קורניצקי וורד בוסקילה (מקום 18) בנשים. באולימפיאדת בייג'ינג (2008) המשיכו הזוגות הללו לייצג את ישראל, כשקליגר וגל סיימו במקום ה-14 וקורניצקי ובוסקילה במקום הרביעי. לראשונה נערכו תחרויות במפרשית הלייזר רדיאל, בהן סיימה נופר אדלמן במקום ה-16. בגלישת הגלים הוחלף גלשן המיסטרל בניל פרייד RS:X, ושחר צוברי זכה במדליית הארד. בנשים סיימה מעין דוידוביץ' במקום העשירי.
בשיוטי מפרשיות ה-470 באולימפיאדת לונדון (2012) ייצגו את ישראל גידי קליגר וערן סלע בגברים וגיל כהן וורד בוסקילה בנשים, ושני הצמדים סיימו במקום ה-15. בתחרויות הלייזר השתתפה נופר אדלמן, שסיימה במקום ה-30. בגלישת הגלים ייצגו את ישראל שחר צוברי, שסיים במקום ה-19, ולי קורזיץ, שסיימה במקום השישי. צוברי וקורזיץ המשיכו לייצג את ישראל גם באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016), בה סיימו במקומות 17 ו-7, בהתאמה. בתחרויות ה-470 השתתפו אייל לוין ודן פרויליך (מקום 21) בגברים וגיל כהן ונינה אמיר (מקום 17) בנשים.
באולימפיאדת טוקיו (2020), שנדחתה ל-2021 בעקבות מגפת הקורונה, לראשונה הגיעו ישראלים לשיוטי המדליות בשלוש תחרויות שונות: נויה בר עם ושחר טיבי בשיוטי ה-470 (מקום שמיני), יואב כהן (מקום רביעי) בגלישת RS:X לגברים וקטי ספיצ'קוב (מקום שישי) בגלישת RS:X לנשים. שי קקון סיימה במקום ה-30 בשיוטי הלייזר רדיאל.
תחרויות השיט באולימפיאדת פריז (2024) היו המוצלחות בהיסטוריה של השיט בישראל, כשלראשונה זכתה המשלחת בשתי מדליות אולימפיות בענף, שתיהן בגלשן ה-iQFoil: שרון קנטור זכתה במדליית כסף בתחרות הנשים ותום ראובני זכה במדליית זהב בתחרות הגברים. קנטור הפכה לסגנית האלופה האולימפית הרביעית בתולדות ישראל, וראובני הפך לאלוף האולימפי הרביעי והשני בשיט, אחרי מאמנו גל פרידמן באתונה 2004. בתחרויות ה-Formula Kite הגיעה גל צוקרמן למקום העשירי בסיום השלב המוקדם, אך סיימה שלישית בחצי הגמר והודחה. דור זרקה סיים במקום ה-13 בשלב המוקדם והודח. בתחרויות הלייזר הודחו שי קקון (מקום 24) ועומר ורד וילנצ'יק (מקום 30) בסיום מקצי המוקדמות. בתחרות ה-470 המעורבות הגיעו נועה לסרי וניתאי חסון למקום השמיני בשלב הראשון והעפילו לשיוט המדליות, בו סיימו במקום השביעי.
פרשיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אולימפיאדת סיאול (1988)
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני זוגות שייטים ייצגו את ישראל באולימפיאדת סיאול (1988): יואל סלע ואלדד אמיר במפרשית ההולנדי המעופף ודן ורן טורטן במפרשית 470. בניגוד לרוב המשחקים האולימפיים המודרניים, הנערכים בדרך כלל בחודשים יולי ואוגוסט, משחקים אלו נערכו בחודש ספטמבר בשל מזג האוויר בקוריאה הדרומית ועל כן חלק מהתחרויות חפפו לחגי תשרי. המקצה השני בשתי התחרויות התקיים ביום הכיפורים, והוועד האולימפי בישראל הורה לספורטאים הישראלים לא להשתתף בו.
סלע ואמיר צייתו להוראה ועל כן קיבלו 29 נקודות חובה. הם סיימו את התחרות במקום הרביעי, מכיוון שבכל שאר השיוטים סיימו בין עשרת הראשונים ואף ניצחו בשניים מהם, אך החמיצו הזדמנות לזכות במדליה אולימפית ראשונה לזכות ישראל במשחקים האולימפיים, וייתכן שאם היו מתחרים היו מצליחים לזכות במדליה.[9]
לעומת זאת, האחים טורטן שייטו באותו יום. בתחילה כשנודע על כך למנהלי המשלחת הם העלימו עין והשניים המשיכו להתחרות בשני שיוטים נוספים, אך לאחר מכן הוחזרו לישראל.[10] על אף שטענו שרק התאמנו ולא התחרו, ובתוצאות נרשם DNF (לא סיימו), ועדה שהקימה ההתאחדות לספורט השעתה במרץ 1989 את השניים לחמש שנים.[11] האחים טורטן עתרו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ולאחר שלא התקבלה בקשתם ערערו לבית המשפט העליון, שם, במרץ 1991, נפסק שהקמת והחלטת הוועדה לוקות בחריגה מסמכות ובחוסר סבירות ונפסקו פיצויים של 15 אלף שקל חדש לכל אחד מהם.[11]
יריבויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל העובדה שבתחרויות השיט במשחקים האולימפיים כל מדינה יכולה לשלוח צוות או מתחרה אחד בלבד לכל תחרות, ענף השיט בישראל מאופיין ביריבויות רבות בין צוותים ושייטים, כמו היריבות בין אדיר ואלדר עזרא לדן ורן טורטן בשנות ה-80 של המאה ה-20 או בין רן וניר שנטל לבין שי בכר וארז שמש בשנות ה-90.[12] גם בגלישת הגלים קיימות יריבויות רבות, שחלקן אף מייצגות חילופי דורות כדוגמת היריבויות בין עמית ענבר וגל פרידמן בשנות ה-90 של המאה ה-20,[13] בין פרידמן ושחר צוברי בתחילת שנות ה-2000 ובין צוברי לנמרוד משיח בעשור השני של המאה ה-20.[14]
יריבויות אלו באו לידי ביטוי בקשרים בין-אישיים עכורים בין השייטים ולעיתים אף אלימות, אך לפעמים התדרדרו גם לביטול אימונים משותפים של חברי הנבחרת ואף לפגיעה מכוונת אלו בהישגיהם של אלו בתחרויות בין-לאומיות כגון אליפויות העולם ואליפויות אירופה.[2] הסיבות ליריבויות היו לעיתים מקצועיות, למשל על ההעפלה למשחקים האולימפיים, ולעיתים נבעו מיריבויות בין מועדונים. כך, למשל, היריבות בין האחים שנטל לבין בכר ושמש ייצגה את היריבות בין המועדונים המובילים אז, הפועל תל אביב וזבולון בת ים.[12]
פרשת קטי ספיצ'קוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 באוקטובר 2019 פוטר מאמן נבחרת הנשים של ישראל בגלישת רוח, פייר לוקה, לאחר שנחשף שהיה בזוגיות עם הגולשת קטי ספיצ'קוב והפר את הקוד האתי בשל ניצול יחסי מרות.[15][16] ספיצ'קוב הובילה בדירוג והייתה צפויה לייצג את ישראל באולימפיאדת טוקיו (2020) בגלשן ניל פרייד RS:X. שאר המועמדות – נוי דריהן, מאיה מוריס ונגה גלר, דרשו לאפס את הנקודות שנצברו עד אז בטענה ליחס מפלה כלפיהן,[17] אך ועדה שהקים איגוד השייט בישראל קבעה כי ספיצ'קוב לא זכתה ליחס מועדף והשאירה את הניקוד על כנו.[18] הפרשה העיבה על היחסים בין חברות הנבחרת, כשדריהן תבעה את לוקה בטענה שהעניק לספיצ'קוב עדיפות על פניה (אך תביעתה נדחתה)[19] וספיצ'קוב תבעה את הוריה של מוריס בטענה להכפשתה ולגרימת עוגמת נפש,[20] ובדצמבר 2019, לאחר שספיצ'קוב זכתה באליפות המדינה, נטשה דריהן, שסיימה במקום השני, את הפודיום.[21]
מועדונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]איגוד השייט בישראל מאגד תחתיו 11 מועדוני שיט בכל רחבי המדינה, מהם תשעה בחופי הים התיכון, אחד בחוף הכנרת ואחד בחוף ים סוף (מפרץ אילת).[22] להלן המועדונים, מצפון לדרום:
- הפועל נהריה
- הפועל זבולון עכו
- מועדון השייט חיפה
- הפועל גינוסר/עמותת מגל אל גל
- עמותת שיט נחשולים
- הפועל שדות-ים
- מועדון השיט מכמורת עמק חפר
- בני הרצליה
- הפועל תל אביב
- מכבי זבולון אשדוד
- המרכז לחינוך וספורט ימי אילת
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של איגוד השייט בישראל- שייט, באתר הוועד האולימפי בישראל
- רוח ים – סיפורו של השיט התחרותי בישראל, איגוד השייט בישראל, 2019
טל בן עזרא, איך הפכה ישראל למעצמת שיט?, באתר הארץ, 27 ביולי 2012
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ימאות עברית, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בנובמבר 1939
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 רוח ים – סיפורו של השיט התחרותי בישראל, איגוד השייט בישראל, 2019
- ^ "תוך שנתיים נגיע לשורה הראשונה בעולם", מעריב, 13 באוגוסט 1968
- ^ צפניה כרמל ולידיה לזרוב אלופי עולם בשייט ("420"), מעריב, 10 באוגוסט 1969
- ^ 1 2 שייט, באתר הוועד האולימפי בישראל
- ^ 1 2 הספורטאים הישראלים שהגיעו לפודיום, באתר ynet, 21 ביולי 2016
- ^ ניר שועלי, גלשני הניל פרייד יישארו כדגם אולימפי, באתר nrg, 10 בנובמבר 2012
- ^ המשחקים הכי מוצלחים: 18 מדליות לישראל, באתר ערוץ הספורט, 3 באוגוסט 2024
- ^ עוז כרמל, קרובים למדליה: יואל סלע ואלדד אמיר, באתר ONE, 1 ביולי 2008
- ^ רפאל נאה, שערוריית יום כיפור באולימפיאדה, באתר ynet, 27 בספטמבר 2020
- ^ 1 2 אייל לוי, כך שיוט אולימפי ביום כיפור הפך לסערה שהלהיטה את המדינה, באתר מעריב אונליין, 11 באוקטובר 2016
- ^ 1 2 דני בורשבסקי, זאת לא רק יריבות, זו מלחמה, באתר וואלה, 25 בפברואר 2011
- ^ דני בורשבסקי, לפעמים הים סוער, באתר וואלה, 3 בספטמבר 2013
- ^ אורן אהרוני, משיח: "צוברי ירק למדינת ישראל בפרצוף", באתר ynet, 29 במרץ 2016
- ^ יניב טוכמן, מאמן נבחרת הנשים בגלשני רוח פוטר בגלל קשר אישי עם גולשת, באתר וואלה, 22 באוקטובר 2019
- ^ אסי ממן, הסיפור מאחורי פרשיית האהבים בנבחרת הגלישה, באתר ONE, 19 בנובמבר 2019
- ^ נדב צנציפר, קטי ספיצ'קוב: "ברגע שהבנות גילו על הרומן, הן החליטו להתלונן", באתר ynet, 23 באוקטובר 2019
- ^ אסי ממן, הוועדה קבעה: ספיצ'קוב לא זכתה ליחס מועדף, באתר ONE, 18 בנובמבר 2019
- ^ אסי ממן, התביעה של נוי דריהן נגד פייר לוקט נדחתה, באתר ONE, 14 בנובמבר 2022
- ^ נדב צנציפר, מאבק משפטי בין ספיצ'קוב להוריה של מאיה מוריס, באתר ynet, 2 באפריל 2020
- ^ נדב צנציפר, סערת הפודיום: עוד רגע מביך באיגוד השייט, באתר ynet, 29 בדצמבר 2019
- ^ מועדוני שייט, באתר איגוד השייט בישראל