לדלג לתוכן

מ"ג דברים לג ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג דברים · לג · ב · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת [אש דת] למו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּאמַ֗ר יְהֹוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִימִינ֕וֹ אשדת [אֵ֥שׁ דָּ֖ת] לָֽמוֹ׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַאֲמַר יְיָ מִסִּינַי אִתְגְּלִי וְזֵיהוֹר יְקָרֵיהּ מִשֵּׂעִיר אִתַּחְזִי לַנָא אִתְגְּלִי בִּגְבוּרְתֵיהּ עַל טוּרָא דְּפָארָן וְעִמֵּיהּ רִבְּוָת קַדִּישִׁין כְּתָב יַמִּינֵיהּ מִגּוֹ אִישָׁתָא אוֹרָיְתָא יְהַב לַנָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וּדְנַח זִיו אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ מִגַבְלָא לְמִיתְּנָהּ לִבְנוֹי דְעֵשָו וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בְּהַדְרַת אִיקַר מִטַוְורָא דְפָארָן לְמִיתְנָהּ לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הֲדַר וְאִתְגְלֵי בִּקְדוּשָׁא עַל עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וְעִמֵיהּ רִיבַן רִיבְווָן מַלְאָכִין קַדִישִׁין כְּתַב יְמִינֵיהּ וְאוֹרַיְיתָא מִגוֹ שַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא פִּקוּדַיָא יְהַב לְהוֹן:
ירושלמי (קטעים):
וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ דְבֵית יִשְרָאֵל וּדְנַח בִּיקָרֵיהּ עַל טוּרָא דְשֵעִיר לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לִבְנוֹי דְעֵשָו וְכֵיוַן דְאַשְׁכָּחוּ כְּתִיב בְּגַוָוהּ לָא תֶהֱוְיָן קְטוֹלִין לָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בִּיקָרֵיהּ עַל טוּרָא דְגַבְלָא לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְכֵיוָן דִי אַשְׁכָּחוּ כְּתִיב בְּגַוָהּ לָא תֶהֱווּן גַנְבִין לָא קַבִּילוּ יָתָהּ וְחָזַר וְאִתְגְלֵי עַל טוּרָא דְסִינַי וְעִמֵיהּ רִיבְוָון מַלְאָכִין קַדִישִׁין וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל דִי מַלֵיל מֵימְרָא דַיְיָ נַעֲבֵיד וּנְקַבֵּל וּפָשַׁט יְמִינֵיהּ מִגוֹי לַהֲבֵי אֵישָׁתָא וִיהַב אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויאמר ה' מסיני בא" - פתח תחלה בשבחו של מקום ואח"כ פתח בצרכיהם של ישראל ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל וכל זה דרך רצוי הוא כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה

"מסיני בא" - יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה שנאמר לקראת האלהים למדנו שיצא כנגדם

"וזרח משעיר למו" - שפתח לבני שעיר שיקבלו את התורה ולא רצו

"הופיע" - להם

"מהר פארן" - שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו

"ואתה" - לישראל

"מרבבות קדש" - ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש ולא כולם ולא רובם ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו

"אש דת" - שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו ד"א אש דת כתרגומו שנתנה להם מתוך האש 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא – פָּתַח תְּחִלָּה בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְאַחַר כָּךְ פָּתַח בְּצָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ספרי שמג). וּבַשֶּׁבַח שֶׁפָּתַח בּוֹ יֵשׁ בּוֹ הַזְכָּרַת זְכוּת לְיִשְׂרָאֵל. וְכָל זֶה דֶּרֶךְ רִצּוּי הוּא, כְּלוֹמַר: כְּדַאי הֵם אֵלּוּ שֶׁתָּחוּל עֲלֵיהֶם בְּרָכָה.
מִסִּינַי בָּא – יָצָא לִקְרָאתָם כְּשֶׁבָּאוּ לְהִתְיַצֵּב בְּתַחְתִּית הָהָר, כְּחָתָן הַיּוֹצֵא לְהַקְבִּיל פְּנֵי כַּלָּה (מכילתא בחודש, ג), שֶׁנֶּאֱמַר: "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים" (שמות יט,יז), לָמַדְנוּ שֶׁיָּצָא כְּנֶגְדָם.
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ – שֶׁפָּתַח לִבְנֵי עֵשָׂו שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא רָצוּ (ספרי שם; ע"ז ב' ע"ב).
הוֹפִיעַ – לָהֶם.
מֵהַר פָּארָן – שֶׁהָלַךְ שָׁם וּפָתַח לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל שֶׁיְּקַבְּלוּהָ, וְלֹא רָצוּ (ספרי שם).
וְאָתָה – לְיִשְׂרָאֵל.
מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ – וְעִמּוֹ מִקְצַת רִבְבוֹת מַלְאֲכֵי קֹדֶשׁ, וְלֹא כֻּלָּם וְלֹא רֻבָּם; וְלֹא כְּדֶרֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁמַּרְאֶה כָּל כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְּיוֹם חֻפָּתוֹ (ספרי שם).
אֵשׁ דָּת – שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָה מֵאָז לְפָנָיו בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה (מדרש תנחומא בראשית א), נָתַן לָהֶם בַּלּוּחוֹת כְּתַב יַד יְמִינוֹ (ספרי שם; אונקלוס). דָּבָר אַחֵר: אֵשׁ דָּת, כְּתַרְגּוּמוֹ, שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ה' מסיני בא: ונראה לישראל ונתן להם תורתו וזרח אורה משעיר ופארן, כיצד שאתה מתוך רבבות קודש, מכל ארבעה צדדין של הר סיני באה האורה והמלאכים דרך שעיר ופארן עד שבא אל סיני, ומימנו נתן להם דת מתוך אש, שהיה מדבר מתוך האש לישראל כדכתיב השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כמונו ויחי, וכן מצינו בתלים רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן ה' בם סיני בקודש ובחבקוק אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו, ובדבורה כתב ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום:

הופיע מהר פארן: האיר מהר פארן:


רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ה' מסיני בא" - יאמר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם והענין כי ירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר (שמות יט כ) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה וגו' ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר (שם כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וגו' וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד כמו שנאמר (שם לג ט) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וכתיב (שם פסוק יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר (שם מ לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר וזרח משעיר למו כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח מרגלים שנאמר (שם יג ג) וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים (לעיל ב ב) כמו שנאמר שם (פסוק ז) כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם וצוה אותם להשמר משעיר ועמון ומואב ואמר שיחלו לרשת את ארצם וירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים הופיע מהר פארן שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן והטעם כי תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר (במדבר י יב) ויסעו וגו' ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן והנה השם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון ועל עצת רשעים הופעת (איוב י ג) נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו יאמר כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר כענין שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש מימינו אש דת למו פירוש מימין תפארתו היה להם אש דת לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו ויתכן כי "מרבבות קדש" מרבוי קדושתו כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות בכל מיני קדושה וטעם "אש דת למו" כמו "דת אש" כמו שאמר (לעיל ה כא) ואת קולו שמענו מתוך האש או טעמו כמו "אש ודת למו" יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת וזה כענין שנאמר (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו כי מדת הדין כלולה ברחמים ועל דעת רבותינו טעם הכתוב כי מסיני בא לתת תורה לישראל שנגלה להם משם וזרח משעיר להם לישראל כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה וכאשר לא רצו בני עשו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו ובזרועו ואור פניו כי רצם והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה והנה הזכיר כל זרע אברהם שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (ע"ז ב)

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ה' מסיני בא. היה לו לומר בסיני וכן בשעיר בהר פארן, ופירשו המפרשים כי הממי"ן במקום ביתי"ן. אבל נראה לי כי אלו אמר בסיני היה מחייב מקום לשי"ת, וידוע כי הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו, וכענין שדרשו רז"ל (תהלים סח) אדני בם סיני בקדש, קדש בסיני לא נאמר אלא סיני בקדש, ועל כן הוצרך לומר מסיני בא, כלומר מסיני נגלה לישראל כי משם התחיל הכבוד לבא בישראל, ומפרש והולך כיצד, שמתחלה זרח משעיר למו, כי שעיר היה רחוק מסיני, שלא באו ישראל למדבר שעיר אלא בסוף והוא כשבאו בגבול בני עשו, ואחר כך הלך הכבוד משעיר להר פארן שהיה קרוב לסיני, כי מפארן שלח משה מרגלים ומפארן בא אל סיני ומסיני לישראל, וזהו מסיני בא. והזכיר הכתוב האחרון ראשון, לפי שהוא תכלית הכונה לבא אליו. והנה דבורה הנביאה פירשה לנו הענין שאמרה (שופטים ה) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום וגו' זה סיני מפני ה' אלהי ישראל.

וצריך שתתעורר במה שהזכיר בשעיר הרחוק לשון זרח שהוא תחלת הזריחה ופארן הקרוב לשון הופיע, כי אז נתפשט וגדל זוהר הכבוד בהתקרבו לסיני, ובסיני הזכיר לשון בא כי תכלית הכונה עליו והוא ההר חמד אלהים לשבתו, ומשם נגלה לעיני כל ישראל.

ובמדרש ה' מסיני בא וזרח משעיר, שפתח לבני שעיר שיקבלו התורה ולא רצו, הופיע מהר פארן שהלך משם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו ואתא לישראל. הזכיר הכתוב כל זרע אברהם שלא רצו לקבל התורה כי אם ישראל זרע יעקב בלבד, ומה שהזכיר עשו וישמעאל הוא הדין לכל שאר האומות, וכן דרשו רז"ל חזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה.

מימינו אש דת למו. על דרך הפשט מימינו היה, שהראהו אש עליונית והשמיע דת לישראל לא מימין המלאכים שהזכיר אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, והוא כאלו אמר אש ודת.

וע"ד הקבלה יאמר מימינו השמיע הדת למו לישראל מתוך האש, כי זאת היתה השגתם של ישראל, אבל משה היה שומע מימינו ממש, ואולי כדי לרמוז על זה באו שתי תיבות אלו אש דת תיבה אחת בספר תורה, כי משפט ספר תורה כן להיותם תיבה אחת כדי להדביק דת לאש ולקבוע בלב כי הדת שהשמיע למו מתוך האש שמעוה, וכן כתוב (דברים ד) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר, וכיוצא בו מצינו בנביאים (ירמיה ו) נחר מפוח מאשתם עופרת, מלה אחת כן כתוב במסורת.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ויאמר" וקודם שהתחיל הברכה המתחלת ברזל ונחשת מנעליך אמר זאת ההקדמה והתפלל על השכטים למען תחול ברכתו כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המבורך כאמרו אמור להם. וכן כל דבריו מברזל ונחשת עד תדרוך היו עם ישדאל אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש מלפניו על אמו:

" ה'" לשון קריאה:

" מסיני בא וזרח כו' אש דת למו" הזכיר זכותם של ישראל כדי שתקוכל תפלתו עליהם ותחול ברכתו ואמר אל האל ית' הנה מסיני בא וזרח והופיע ממקומות שונים לישראל קדש של אש דת והוא החלק העיוני הבא מרבבות קדש מצד ימין של קדש כי אמנם נתן באספקלריא המאירה:

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו', עד ולדן אמר וגו', עתה יזכור ארבעה בני האמהות שזכרם כפי סדר תולדותם, ופירושן על דרך הפשט, שלפי שגד היה הראש לשאול את ארץ סיחון ועוג אשר הראה עצמו בזה קצר רוח, כי לא בטח שתהיה לו נחלה בארץ ומיהר לקח אותה בראשונה לכן אמר ברוך מרחיב גד ר"ל ברוך ה' שהרחיב את גבולו של גד והוציאו ממגורתו אשר פחד שיצר לו המקום ועתה ישכון בארצו כלביא שלא תקרב אליו חיה אחר' להשיג גבולו. ולכן נאמר בדברי הימים (סימן י"ב) ופני אריה פניהם, ולא די שהוא לא יפחד מהאויבים אבל גם יטרף מאויביו זרוע אף קדקד, כללו של דבר שבראשונה שאל נחלתו כעני כי יעטוף, ואחר כך נתחזק והרחיב גבולו על ידי מלחמות עצומות כנזכר בדברי הימים, עוד זכר שגם כן התעוררו אל בקשת הנחלה מעבר הירדן לפי שראה ששם בחלקו הית' חלק' מחוקק ספון ר"ל קבר משה איש האלהים מחוקק וכותב התורה היה שם קברו ספון, כי עם היות שלא ידע איש את קבורתו הפרטית הנה קברו ידענו בכלל שהיה שם בחלקו כמו שאמר ויקבור אותו בגיא, ולפי שלא יחשוב אדם שמה שעשה גד היה לפחדו מהאויבים אשר בארץ כנען, לזה אמר ויתא ראשי עם, ר"ל שגד חייב עצמו לעבור חלוץ לפני העם ושהוליכם לארץ ולחם את מלחמותם ובזה צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, כלומר שהצדיק עצמו מאלהים במה שקיים נדרו ומשפטיו עם ישראל במה ששמר להם מה שהתנה עמהם והלך בראשי גייסות כל י"ד שנה של כבוש וחלוק, וחז"ל דרשו בספרי ויתא ראשי עם על משה יאמר כי שם חלקת מחוקק ספון שאותו מחוקק שהוא משה הביא ישראל ממצרים וצדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, ויש מפרשים שהיתה נחלת גד צרה מאד, וגבולו צר כפי עמו ולא היה לו יכולת להרחיב גבולו ולכבוש את האומות אשר סביביו כי היו חזקים מאד כארי, ולפי שגד עזר את ישראל לכבוש את ארצם אמר משה ברוך מרחיב גד, ר"ל ברוך יהיה מי שירחיב ויעזור לגד בהרחבת גבולו לפי שכלביא שכן, ר"ל ששכנו הוא כלביא וטרף זרוע אף קדקד ולכן גד לא יוכל לכובשו ויצטרך לעוזרים, ואם תאמר אם היתה נחלתו כל כך צרה למה זה שאל אותה למשה לזה אמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ר"ל וירא ובחר גד הראשית והיא הארץ אשר מעבר לירדן לעצמו לא לשלמותה כי אם לפי שיהיה שם ספון קבר משה מחוקק התורה, ובסוף דבריו נתן הסבה למה יאות אל מי שיעזרהו באמרו ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה רוצה לומר שהביא את ישראל לארץ ועשה בזה צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל, ולכן ראוי שיבורך מי שיעזור אותו כמו שהוא עוזר את ישראל ויגמול לו מדה כנגד מדה, וי"מ וירא ראשית לו וגו' על ענין המזבח שבנו בני גד ובני ראובן בירדן כאשר שלחו אליהם ישראל פנחס וי"ב נשיאי העדה כמו שנזכר בספר יהושע והם השיבו אל אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע כי לא במרד ולא במעל עשינו זאת כי אם להיותו לעד בינינו ובין ישראל שלנו חלק ונחלה בה' ובתורתו, ושעל זה אמר כאן משה וירא ראשית לו רוצה לומר ראה הרואה בראשית גבול גד כי שם היה חלקת מחוקק ספון, רוצה לו' מזבח אבנים חקוקות בברזל למה שלא היה לעולה וזבח עשהו מאבנים חקוקות הפך מה שצותה תורה, ואמר ספון שהוא כמו נוסף כי ספון מגזרת יסף כמו שצקון מגזרת יצק, ולפי שזה סבב שבאו אליו פנחס הכהן ונשיאי העדה, אמר ויתא ראשי עם, ונבא משה שבזה לא ימצאו להם עון אשר חטא, וזהו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שנשפט עמהם ונשאר צדיק ויצא צדיק בדינו, והנה אמר זה בגד ולא אמר כן בראובן בהיות הענין בשניהם שוה, אם לפי שהיו בני גבורים יותר מהם כמו שזכר ר"א והוכיחו מהכתוב, ולכן בשאלת הארץ קדמו תמיד בני גד לבני ראובן, ואם לפי שהיה הענין אחד בהם, ומה שאמר בראובן הענין הזה יובן בגד, ומה שאמר בגד יובן בראובן ג"כ והסכמת הברכה הזאת למה שברך יעקב אביהם מבוארת שהוא עליו השלום אמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, שרמז על מלחמותיו וגבורותיו תמיד:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הערות

(ב) "ויאמר". פתח דבריו בתהלות ה' ובהם זכות ישראל מעין ברכתו אשר ברך כל ישראל. והשבח הוא שזכר ארבעה זמנים שבהם התגלה כבוד ה' עליהם. וע"י זה הגיעו אל המעלות הנשגבות. ה' מסיני בא. הזמן הא'. מעת שבאו אל מדבר סיני בא להם התגלות ה' על הר סיני. וכרת עמם ברית בהר חורב. וצוה למשה את כל החקים והמשפטים והשכין שכינתו בתחלה על הר סיני. ואחרי כן במשכן. וזרח משעיר למו הוא עת השנית מהתגלות אלהים שהשאיר ה' להם שישיגו יראת הרוממות ואהבת ה' עד"ה (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי, שמעת שנסעו מהר חורב. סבבו ל"ח שנים סביבות הר שעיר (שהמרגלים נשלחו בשנה השנית מקדש או מקדש ברנע. שהיו סמוך לשעיר כמ"ש בענין המרגלים (לעיל א' מד) ויכתו אתכם בשעיר, ובשנת הארבעים היו ג"כ סמוך לשעיר כמ"ש (לעיל ב ד) אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וגו' ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה. וישבו ל"ח שנה בקדש מקום שהיה מעשה המרגלים כמ"ש (לעיל א מו) ותשבו בקדש ימים רבים, וסבבו את הר שעיר ג"כ י"ט שנה כמ"ש (שם ב א) ונסב את הר שעיר ימים רבים: וכל אותן הל"ח שנה עסקו בתורה וראו את מעשה ה' והנהגתו עמהם הכל בדרך הנסיי וע"י זה עלו מדרגות רבות ביראת ה' כי כבר כתבנו שבצאתם ממצרים היו חולים בנפש. וכל המעלות שהשיגו ביראת ה' באותן הל"ח שנה יכנה בשם זריחה שיורה על התחלת זריחת האור ולא על התמדתו. שלא הגיעו להיות עובדי ה' מאהבה רק אחר גמר משנה התורה: הופיע מהר פארן הוא הזמן הג' מעת שהתחיל לשנות להם משנה התורה עד שגמר שהשיגו אז אהבת ה' והתורה נשנה בפארן כמ"ש (דברים א) במדבר בערבה בין פארן וגו'. ויכנה בשם הופעה שיורה על התמדת האורה:

ואתה הוא הזמן הרביעי שהוא עת כריתת ברית ערבות מואב כמו שכתבנו שאחרי שנהיו עובדי ה' מאהבה התעוררו מעצמם לברית ההיא לקבל עליהם ועל זרעם, לשמור את כל דברי התורה, וגם נכנסו בערבות על אחרים. ומעת הזאת הסכים ה' להשכין שכינתו בתוכם לעולם. ששרש אתה יורה בכל מקום על התמדת הדבר ההוא שמה: מרבבות קדש שאתה להם מסבת והתעוררות רבבות קדש שהם ישראל שמעת נסעם מהר חורב קראם בשם רבבות, (במדבר י) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ואחרי גמר משנה התורה נתכנו בשם עם קדוש כמ"ש (דברים כז) וה' האמירך היום וגו' ולהיותך עם קדוש וגו'. ושני השמות ביחד הם רבבות קדש: ובזה אמר תהלת ה' וזכות ישראל וקבלת התורה וברית הר חורב ולכתם במדבר ארבעים שנה. כמ"ש (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. וזכות כריתת ברית ערבות מואב: מימינו אש דת למו בארבע העתים הללו נתן להם ה' מימינו אש דת. כי רוב התורה נתן ה' בסיני ובחורב והרבה בכל הל"ח שנים, ובעת משנה התורה נתוספו הרבה דינים, וגם בעת ברית ערבות מואב נתחדשו דברים. וגם מפני שהברית הזאת הוא ע"י התעוררות ישראל וקבלו מאהבה. והוא גמר הקבלה על כל התורה נחשב כאלו קבלו אז. וזכר ימין שיורה על חשיבות התורה שהיתה בימינו של ה' וגם על חשיבות מסירתה לישראל שניתנה להם מימינו ומעלת התורה שהיא דת אש: ועתה יבקש מה' שיקיים ברכות אשר ראויים המה לברכה זו. שיאמר:
 

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. הל"ל לסיני בא, ורש"י פירש שיצא לקראתם כחתן כו', ועדיין קשה למה מסיני בא ולא ממכון שבתו השמים, גם צריך יישוב למה הזכיר זריחה בשעיר והופעה בפארן, גם קשה לדעת רז"ל שאמרו (ספרי ב.ב) חזר הקב"ה על בני עשו וישמעאל לקבל התורה ולא קבלוה למה הזכיר שעיר והר פארן ולא הזכירם בשמם עשו וישמעאל, גם מלת למו צריך יישוב, כי יש אומרים מלת למו חוזר על ישראל כי לפי שהאומות לא רצו לקבל התורה וישראל קבלוה ע"כ נתוספה לישראל זריחה והופעה ואין לשון המקרא משמע כן.

ונראה לפי שכל שמות האלו מתייחסים אל אומה מיוחדת, כי שעיר מיוחד לעשיו איש שעיר, (בראשית כז, יא) והר פארן מיוחד לישמעאל, שנאמר בו (בראשית טז, יב) והוא יהיה פרא אדם ופרא נגזר מלשון פארן, ע"כ לא הזריח ה' גילוי שכינתו אל אותן שני אומות עצמן כי ידע הקב"ה שאין סופן לקבל התורה ולא בא אליהם כ"א לבעבור שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה נותנה לנו היינו מקבלים אותה, ע"כ לא הופיע ה' שכינתו על האומות כי לא היו ראויין לכך והופיע עליהם מן אותן המקומות המתיחסים אל אותן האומות. ובזה מדוקדק הלשון וזרח משעיר למו. אמנם עדיין אנו צריכין למודעי לנו למה נקט כאן זריחה וכאן הופעה, וכאן הזכיר למו אבל בהופעה לא הזכיר למו.

ונראה שכך פירושו. כי לשון זריחה מצינו אצל השמש כמו וזרח השמש (קהלת א, ה) וכן רבים אבל לשון הופעה לא מצינו כ"א אצל גילוי שכינתו ית' יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ, ב) ולפי שישמעאל עשה תשובה אבל לא עשו לכך הזריח מן שעיר המתיחס לעשו בזריחה הנמשלת לזריחת אור השמש, ורמז עוד לעשו שמונה לחמה, ולכך נאמר למו שאותה זריחה מועטת הגיע למו ואולי הזריח להם השמש ממש, אבל לישמעאל שעשה תשובה בחייו הוסיף לשון הופעה דהיינו גילוי שכינתו מהר פארן המתיחס אליהם, אבל לא זכו מ"מ שיגיע אותו אור גדול אליהם ממש לכך לא נאמר למו כי לא הגיע אליהם אך ראו את האור בהר פארן מרחוק, אבל עשו להיות אותו אור רק אור השמשי ע"כ זרח משעיר למו ממש, אבל לישראל בא מהר סיני בלא שום זריחה והופעה כי לאומות הוצרך לבא ע"י זריחה והופעה לדבר עמהם בפנים מאירות אולי יתפתו לקבל התורה שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה בא לנו בפנים מאירות היינו מקבלים אותה. אבל ישראל שחשקה נפשם בתורה ואהבוה מאוד, לא הוצרך להזריח ולהופיע עליהם אלא מסיני בא ביאה בעלמא. ומתחילה ירד ה' אל הר סיני ומשם בא אל ישראל כי אותו הר מתיחס אל ישראל כי הוא הנמוך שבהרים וישראל המעט מכל העמים.

וכמו שאמרו (משנה, אבות א, א) משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו על סיני, אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים לומר מה אני שתנתן תורה על ידי, אך כאשר שמע דבר ה' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג, יב). אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו אלא שכך מדתו של הקב"ה שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו, וז"ש רז"ל מגילה (דף כט.) על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח, יז). כולכם בעלי מומין אצל הר סיני כמה דאת אמר או גבן או דק (ויקרא כא, כ). ומה מום מצא באותן הרים או מה ענין גבן להרים כי גבן הוא מום שבעינים, אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה' והרים אלו להיותם גבוהים מום בם. וכנגד זה באדם עינים רמות הוא מום שבעין לכך מביא ראיה מן או גבן וע"כ אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל כ"א הר סיני, ועליו ירד ה' מתחילה כי בזה הורה להם שהקב"ה שוכן את דכא ביותר ויקחו ראיה מכאן שלא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וע"כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם לכך נאמר ה' מסיני בא. והוא באמת, שבח גדול זה לישראל עד שיהיו ראויין לקבל הברכות.

ואתה מרבבות קדש. י"א שבא מן רבבות קדש מלאכים אשר אמרו חמדה גנוזה אתה בא ליתנה לב"ו, אך מ"מ בא הקב"ה מהם לפי שקדושים הם ואין בהם יצה"ר וניאוף וגזילה ע"כ מצד היותם רבבות קדש בא לישראל להשלים חסרונן ולצרף חלודת חומר שלהם כזהב המצורף באש לכך נאמר מימינו אש דת למו, כדי לצרף אותם לבלתי יטו לשמאל כ"א לימין כי לב חכם לימינו (קהלת י, ב).

מדרש ספרי

לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר - מגיד הכתוב שכשפתח משה - לא פתח לצרכם של ישראל תחילה, עד שפתח בשבחו של מקום. משל למה הדבר דומה? ללאיטור שהיה עומד על הבמה, ונשכר לו לאחר לדבר על ידיו; ולא פתח בצרכי אותו האיש תחילה - עד שפתח בשבחו של מלך תחילה: אשרי עולה אמלכו, אשרי עולה מראיני, עלינו זרחה חמה, עלינו זרחה לבנה. והיו הכל מקלסים עמו - ואח"כ פתח בצרכי אותו האיש, וחזר וחתם בשבחו של מלך. אף משה רבינו לא פתח בצרכם של ישראל - עד שפתח בשבחו של מקום, שנ' ויאמר ה' מסיני בא וזרח, ואח"כ פתח בצרכם של ישראל - שנ' ויהי בישורון מלך, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנא' אין כאל ישורון.

אף דוד מלך ישראל לא פתח בצרכם של ישראל תחילה, עד שפתח בשבחו של מקום תחילה, שנ' הללויה שירו לה' שיר חדש. וחזר וחתם בצרכם של ישראל, שנ' כי רוצה ה' בעמו, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנ' מי אל כמוך שומר הברית והחסד לעבדיך ההולכים לפניך בכל לבם, ואח"כ פתח לצרכם של ישראל, שנ' רעב כי יהיה בארץ, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנ' קומה ה' למנוחתיך.

ואף שמנה עשרה שתקנו חכמים הראשונים שיהו ישראל מתפללים, לא פתחו בצרכם של ישראל תחילה - עד שפתחו בשבחו של מקום, שנ' האל הגדול הגבור והנורא. קדוש אתה ונורא שמך, ואח"כ מתיר אסורים ואח"כ רופא חולים ואח"כ מודים אנחנו לך.

ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות: ויאמר ה' מסיני בא - זה לשון עברי. וזרח משעיר למו - זה לשון רומי. הופיע מהר פארן - זה לשון ערבי. ואתא מרבבות קודש - זה לשון ארמי.

ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא מרוח אחד נגלה, אלא מארבע רוחות נגלה, שנאמר ויאמר ה' מסיני בא. ואיזו? זו רוח רביעית, כמה שנ' אלוה מתימן יבוא.

ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות: בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם לא תרצח. אמרו: רבש"ע, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, שנ' והידים ידי עשו, ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר בראשית כז על חרבך תחיה. הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בו? אמר להם לא תנאף. אמרו לפניו: רבש"ע, עצמה של ערוה להם היא, שנ' ותהרן שתי בנות לוט מאביהם. הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם לא תגנוב. אמרו לפניו: רבש"ע, כל עצמו אביהם לסטים היה, שנא' והוא יהיה פרא אדם, לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר, ודפק על פתחם מה ירצו ויקבלו את התורה, וכן הוא אומר תהלים קכח יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. יכול שמעו וקיבלו? ת"ל יחזקאל לג ואתם לא תעשו, ואומר מיכה ה ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוי אשר לא שמעו, אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום ונתנום לישראל. משל לאחד ששילח את חמורו ואת כלבו לגורן, והטעינו לחמורו לתך ולכלבו ג' סאים, והיה החמור מהלך והכלב מלחית. פרק ממנו סאה ונתנו על החמור, וכן שני וכן שלישי. אף כן ישראל קבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה, אף אותם ז' מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום ונתנום לישראל. לכך נאמר ויאמר ה' מסיני בא.

כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל הרעיש את העולם כולו על יושביו, שנאמר קול ה' על המים אל הכבוד הרעים; כיון ששמעו אומות העולם את הקולות נתקבצו כולם אצל בלעם, אמרו לו כמדומים אנחנו שהמקום מאבד את עולמו! אמר להם והלא כבר נאמר ולא יהיה עוד המים למבול! אמרו לו: הקול הזה מהו? אמר להם ה' עוז לעמו יתן, ואין עוז אלא תורה, שנ' איוב יב עמו עוז ותושיה. אמרו לו: אם כן ה' יברך את עמו בשלום.

ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשעתיד המקום ליפרע משעיר עתיד להרעיש כל העולם כולו על יושביו, כדרך שעשה בשעת מתן תורה, שנ' שופטים ה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם שחקים יזלו מים, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב. אמר להם המקום: אין כל אומה ואומה נכנסת לתוכם.

ד"א משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מבקש ליתן מתנה לאחד מבניו, והיה מתיירא מאחיו ומפני אוהביו ומפי קרוביו. מה עשה אותו הבן? עמד ופירסם את עצמו וסיפר את שערו, אמר לו המלך לך אני נותן מתנה. כך כשבא אבינו אברהם לעולם יצא ממנו פסולת - ישמעאל ובני קטורה, חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים! כשבא יצחק יצא ממנו פסולת - עשו וכל אלופי אדום. אבל יעקב לא נמצא בו פסולת, כענין שנ' ויעקב איש תם יושב אהלים; אמר לו המקום: לך אני נותן את התורה. לכך נאמר ה' מסיני בא:

הופיע מהר פארן - ארבע הופעות הם: הראשונה במצרים, שנ' רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה; שנייה בשעת מתן תורה, שנ' הופיע מהר פארן; שלישית לימות גוג ומגוג, שנא' אל נקמות ה' אל נקמות הופיע; רביעית לימות המשיח, שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע:

ואתא מרבבות קודש - שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, כשהוא עושה משתה לבנו הוא שמח בחופתו, מראה לו כל גנזיו, וכל אשר לו. אבל מי שאמר והי' העולם אינו כן; אלא מרבבות קודש - ולא כל רבבות קודש.

ד"א ואתא מרבבות קודש - מלך ב"ו יושב בתוך פמליא שלו, יש בה בני אדם נאים ויש בה בני אדם קווצים, ויש בה בני אדם גבורים. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ואתא מרבבות קודש - אות הוא בתוך רבבות קודש. וכשנגלה על הים - מיד הכירוהו שנ' זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו. וכן היו אומות העולם משאלים את ישראל ואומר להם: מה דודך מדוד, שכך אתם מומתים עליו, שכך אתם נהרגים עליו, כענין שנ' על כן עלמות אהבוך, ואומר כי עליך הורגנו כל היום? כולכם נאים כולכם גבורים, בואו והתערבו עמנו! וישראל אומרים להם: נאמר לכם מקצת שבחו ואתם מכירים אותו: דודי צח ואדום דגול מרבבה, ראשו כתם פז, עיניו כיונים, לחייו כערוגות הבושם, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים. כיון ששמעו אומות העולם גאותו ושבחו של הקב"ה אמרו להם לישראל: נבוא עמכם, שנ' אנה הלך דודך היפה בנשים... וישראל אומרים להם: אין לכם חלק בו! אני לדודי ודודי לי!

מימינו אש דת למו - כשהיה הדבר יוצא מפי הגבורה - היה יוצא דרך ימינו של קודש לשמאלם של ישראל, ועוקף את מחנה ישראל י"ב מיל על י"ב מיל, וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של מקום, והקב"ה מקבלו לימינו וחקקו בלוח; והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנא' קול ה' חוצב להבות אש:

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וזרח משעיר. ג'. וזרח בחשך. וזרח השמש וזרח משעיר. שנגלה לעשו לקבל התורה ולא רצו, על כן וזרח בחשך, שנענשו ונהפך להם לחושך ולאפלה. אבל ישראל שקבלוה וזרח השמש. שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים:

הופיע. ג'. הופיע מהר פארן. מציון מכלל יופי אלהים הופיע. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. [לאומות]. אבל ישראל שקבלוה זכו למה שנא' מציון מכלל יופי אלהים הופיע:

מרבבות. ב'. ואתה מרבבות קדש. לא אירא מרבבות עם. למה כי אתה ה' מרבבות קדש, לעזרני:

<< · מ"ג דברים · לג · ב · >>