תקציר בעברית: בריאות היא גורם מרכזי בחיים האנושיים של כל אדם, ולהקשר החברתי של קיומו יש השלכות רב... more תקציר בעברית: בריאות היא גורם מרכזי בחיים האנושיים של כל אדם, ולהקשר החברתי של קיומו יש השלכות רבות עליה. פרק זה יעסוק בשאלות ייחודיות הנוגעות לבריאות להט"ב מהזווית של הזכות לבריאות.
בחלק ב' אציג כמה עקרונות יסוד לגבי הזכות לבריאות, בייחוד כפי שפותחה במשפט הבינלאומי, הרלוונטיים לנושא של בריאות להט"ב. בחלק ג' אבחן את מעמד הזכות לבריאות במשפט הישראלי ואעמוד על העקרונות בדבר זכות זו הקבועים בחקיקה הישראלית שהם בעלי רלוונטיות מיוחדת להגנה על הזכות לבריאות של להט"ב. בחלק ד' אתמקד בעקרונות של נגישות ומקובלות ואבחן בעיות של נגישות ומקובלות בנוגע לבריאות עבור להט"ב. בחלק ה' אבחן כיצד גישת זכויות לבריאות עשויה לסייע בהתמודדות עם בעיות ייחודיות של בריאות להט"ב.
בסיכום הפרק אדון בסכנות שבמפגש להט"ב–בריאות ובעקרונות שבלב הזכות לבריאות, שראוי שינחו מפגש זה. במהלך הפרק אראה כיצד ההטרונורמטיביות של החברה משפיעה על הזכות לבריאות של להט"ב הן בכך שהיא חלק מתנאי הרקע החברתיים שמשפיעים על מצב בריאותי, והן בשל השפעתה על הנגישות לטיפול רפואי הולם.
שתי סוגיות הקשורות לנגישות להט"ב לבריאות ולא נדונות בפרק זה הן סוגיית נגישות להט"ב לטיפולי פריון והולדה, שם בולטת בייחוד הפליית של בני זוג מאותו מין בכל הנוגע לנגישות לפונדקאות; וכן סוגיית ההכרה בבני זוג מאותו מין במערכת הבריאות, לצורך קבלת החלטות רפואיות, שנוגעת בהכרה בזוגיות.
The National Health Insurance Law (NHIL), which came into force on January 1995, marked the tranf... more The National Health Insurance Law (NHIL), which came into force on January 1995, marked the tranformation of the Israeli health system from a bismarck-style social insurance model of health care to a mixed model in which Sick Funds remained the providers of most health services, but the role of insurer was transferred to the state, which also assumed the responsibility for the funding of the Health Services Basket.
The post-1995 Israeli health care system has been described as reflecting hybrid Bismarck-Bevridge model. Prior to 1995, both health insurance and health care services in Israel were for the most part provided by four Sick Funds. The 1994-1995 did not abolish the Sick Funds, but transferred the financial responsibility for health care to the state and made health insurance mandatory and universal.
תקציר בעברית: כאשר אנו יושבים לאכול את ארוחת הבוקר, המשפט מעצב בדרכים רבות את מה שנמצא על הצלחת ש... more תקציר בעברית: כאשר אנו יושבים לאכול את ארוחת הבוקר, המשפט מעצב בדרכים רבות את מה שנמצא על הצלחת שלנו. כללי המשפט וחוזי הצרכנות מספקים רשת נורמטיבית שמאפשרת שיווק ורכישה של החלב והדגנים, כמו גם את המידעשיימסר על אודות ההרכב התזונתי שלהם ועל מחירם; כללי בטיחות המזון מבטיחים את ההיגיינה של מזונות אלה,בצד כללי פיקוח ותקנים שעשויים להסדיר את עצם ההרכב התזונתי והמחיר. אפשר לחשוב על כללים נוספים, סמויים ועקיפים יותר, המשפיעים על השאלה "מה תכיל קערת ארוחת הבוקר". כאלה יהיו, למשל, כללים המסדירים את מכסות הייצור של החלב ואת עיבוד הקרקע המאפשרת לגדל את הדגנים; כללים הקובעים את היחס בין ייצור חלב בישראל לבין ייבוא שלו; כללים המסדירים את היחס לבעלי החיים הנדרשים לתעשיית החלב; כללים הנוגעים לסימון הכשרות (או היעדר הכשרות) של רכיבי הארוחה; כללים הנוגעים לתנאי העבודה של העובדים בתעשיית המזון; כללים (ולפחות אמות־מידה מומלצות) הנוגעים לכמות הסוכר שמותר לשים בדגני הבוקר; כללים הנוגעים להגנת הקניין הרוחני על המתכון לדגני הבוקר ועל זהות הזרעים שמהם גודלו הדגנים; וכללים הנוגעים לחופש הביטוי אם ירצה הסועד לפרסם ביקורת על המוצרים שאכל.
כל אלו דוגמאות לכללים ממשפט המדינה, אך תפיסה פלורליסטית של משפט מכירה בכך שמשפט המדינה מספק תמונה חלקית של הכללים המסדירים את תחומי חיינו ובהם אוכל ואכילה. אנשים מאמצים מרצונם כללי כשרות המשפיעים על תוכן הצלחת שלהם (למשל יהודים דתיים הצורכים רק "חלב ישראל"). כללים אחרים מאומצים מטעמים אתיים (למשל טבעונים, האוכלים את דגני הבוקר רק עם חלב שאינו מופק מן החי, כמו חלב סויה, חלב אורז, חלב שיבולת שועל ועוד).כללים אחרים של משטר תזונתי נעוצים בטעמי בריאות (מזון נטול גלוטן או נטול חומרים משמרים) או בשיקולי מידות גוף של הסועדים (המבקשים לרדת או לעלות במשקל, ולכן יאכלו את דגני הבוקר רק עם חלב דל שומן או שיימנעו מדגנים המכילים סוכר). יש עוד ועוד דוגמאות.
הדוגמאות ממחישות את תפקיד המשפט בשאלה מה נמצא בצלחת שלנו — החל בארוחת הבוקר ועד הביס האחרון, או כוס המשקה האחרון, של הלילה. הכרך עוסק בתפקיד זה של המשפט, בתקווה שתפקיד זה והאופן שבו הוא פועל יהיו סמויים פחות מן העין.
תקציר בעברית: פסק הדין בעניין הבית הפתוח הוא נקודת מפנה הן בהקשר של ההכרה בשוויון לקהילה הגאה והן... more תקציר בעברית: פסק הדין בעניין הבית הפתוח הוא נקודת מפנה הן בהקשר של ההכרה בשוויון לקהילה הגאה והן בדרך שבה אימץ בית המשפט העליון את השיח בדבר זכויות להט"ב כמסמנות של ישראל כדמוקרטיה ליברלית ומבחינות אותה ממדינות אחרות.
המאמר בוחן את הפוליטיקה של זכויות להט"ב בישראל, תוך בחינה ביקורתית של המונחים 'הומונורמטיביות' ו'הומולאומיות': הומונורמטיביות תוארה כפוליטיקה מינית נאו-ליברלית, שאינה מאתגרת את המוסדות ההטרונורמטיביים הדומיננטיים ומעוגנת בביות וצרכנות; הומולאומיות תוארה כהומונורמטיביות לאומית, שבמסגרתה הומואים 'מבויתים' מספקים תחמושת ללאומיות. הדיון בהומולאומיות מצביע על תהליך שבו ההומו נהפך ממי שנתפס כאיום על המדינה ועל ביטחונה למי שנחשב כמשולב בה ומבחין אותה, על ידי הסובלנות שמופנה כלפיו, ממדינות אחרות. הומונורמטיביות והומולאומיות הן תנאים מקדימים ל'פינקוושינג' - השימוש בזכויות להט"ב לתעמולה. המאמר מצביע על הצורך בתפיסות לא רדוקטיביות של הקשר בין הומולאומיות, הומונורמטיביות ופינקוושינג, כמו גם על הסתירות בתוך הרעיון של הומונורמטיביות בין ביות לבין צרכנות.
הרצח בברנוער היה נקודת מפנה בפוליטיקה של זכויות להט"ב. התגובות לו סימנו את עליית ההומולאומיות החדשה, אך גם את התחזקות הביקורת עליה בצורה שיצרה פיצולים בקרב פעילים. המאמר מצביע על ה'עסקה' שהתרקמה בצל הרצח בין הממסד הגאה לממסד הלאומי, ומצביע על המשבר של הפוליטיקה הקווירית. כתגובה לעליית ההומונורמטיביות וההומולאומיות התחזקה פוליטיקת הזהות של הקבוצות המודרות ממנה, והפוליטיקה הקווירית כפוליטיקה שמערערת על תפיסות מהותניות של זהות נמצאת במשבר. הרעיון הקווירי נהפך לעתים לעוד זהות ("ק") במרק האלפבית, על חשבון הפוטנציאל הביקורתי והאפקטביות שלו.
תקציר בעברית: בשנת 2012 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בערעורו של סאבר קאשור, אדם שהורשע באונס ב... more תקציר בעברית: בשנת 2012 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בערעורו של סאבר קאשור, אדם שהורשע באונס במרמה בדבר מיהות העושה ובמעשה מגונה. הרשעה זו נעשתה על פי סעיף בחוק העונשין שקובע כי מי שבעל אישה בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהותו, כלומר זהותו, או לגבי מהות המעשה, הרי הוא אנס.
קאשור הואשם במרמה בדבר זהותו הלאומית, ונפסק שהוא הציג עצמו "בכזב" כיהודי, נוסף על מרמה לגבי מעמדו האישי. העמדתו לדין והרשעתו עוררו דיון ציבורי ומשפטי עשיר בשאלות של מין, לאום והקשר ביניהם. באותה שנה (2012) הוסר חלקית איסור פרסום על פרשה אחרת, פרשת "פלונית", שהסתיימה בהרשעה בעברת אונס במרמה לגבי מיהות העושה, שבה האשמה הייתה התחזות מגדרית. היה זה המקרה השני בישראל של הרשעה בנסיבות כאלה. המקרה הראשון, בשנת 2003 ,היה זה של חן אלקובי, והוא זכה לתהודה ציבורית גדולה יותר.
אלקובי הועמד לדין והורשע במסגרת הסדר טיעון בעברה של ניסיון לאונס במרמה לגבי מיהות העושה, ובעברה של התחזות לאדם אחר. ההרשעה התבססה על מסכת עובדות שתיארה יחסים שקיים אלקובי — אדם צעיר שנולד עם איברי מין נקביים אך חי כגבר לפחות חלק מהזמן — עם כמה בחורות צעירות ממנו.
במאמר זה אדון בשאלות שמתעוררות לנוכח מקרים אלו ומקרים אחרים דומים להם בארץ ובעולם — שאלות בנוגע לשימוש בקטגוריה של עברת האונס במרמה במקרים הנוגעים לסוגיות של זהות מגדרית ולאומית וחצייתה. מטבע הדברים לא אדון במכלול שאלות המשפט הפלילי העולות מעברת האונס במרמה. תחת זאת, אראה כיצד בחינה משולבת של הפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות מגדרית ושל הפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות לאומית, חושפת את הדרך שבה כללי המשפט הפלילי שעוסקים בעברת האונס במרמה לגבי מיהות העושה מופעלים כדי לשמר את הסדר הלאומי–מגדרי מפני חציית גבולות אסורה.
חציית הגבולות שבגינה ניתן העונש היא למעשה כפולה: היא באה לידי ביטוי הן בעצם מעשה ההתחזות, שמערער את היציבות וה"טבעיות" של קטגוריות זהות שעומדות בבסיס הסדר הלאומי–מגדרי (בפרט בהקשר של קיום יחסים אינטימיים) והן בעצם קיומם של יחסים שנתפסים בסדר זה כבעייתיים. כמו כן אראה כיצד הפסיקה שעוסקת בחציית גבולות המגדר והלאום מענישה את האדם שחורג מהזהויות שיוחסו לו, וכיצד בחינה השוואתית של פסיקה זו חושפת לא רק את האופי הפרפורמטיבי של הזהות המגדרית אלא גם את האופי הפרפורמטיבי של הזהות הלאומית. המשפט הפלילי ממלא תפקיד בשימור הגבולות של שתי זהויות אלו ובענישת אלה המנסים לחצותם — ובפרט אלה המנסים "לעבור" כבעלי זהות פריבילגית.
תקציר בעברית: מטרתו של המאמר היא לבחון את התפתחותה של ההגנה על זכויות חברתיות בישראל - הן מבחינת ... more תקציר בעברית: מטרתו של המאמר היא לבחון את התפתחותה של ההגנה על זכויות חברתיות בישראל - הן מבחינת מעמדן בשיח הזכויות הכללי והן בהקשר להגנה על זכויות יסוד במשפט החוקתי הישראלי. הדיון בזכויות החברתיות הוא בעל חשיבות סמלית מיוחדת, במלאת שישים שנה להכרזה האוניברסלית על זכויות האדם, שביקשה להכיר במעמדן השווה של זכויות אלה לצדן של הזכויות האזרחיות והפוליטיות. פרסום ספר לכבודה של השופטת דליה דורנר הוא הזדמנות מתאימה במיוחד לעסוק בכך, בשל תרומתה החשובה להגנה על הזכויות החברתיות בפסיקתו של בית המשפט העליון.
כותבים ישראלים אחדים כבר עסקו בשאלת ההכרה בזכויות החברתיות, אך בשנים האחרונות הוסיף וגיבש בית המשפט העליון את תפיסתו בנושא, בייחוד בעניין עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי, שעסק בעתירות כנגד תוקפם של קיצוצים בקצבאות של הבטחת הכנסה. תפיסה זו של בית המשפט העליון, המתמקדת בהגנה חוקתית על מינימום של קיום בכבוד, והביקורת עליה יעמדו במרכזו של המאמר. בעיקרו של דבר, המאמר יצביע על הבעייתיות הנובעת מן ההכרה בזכויות החברתיות במסגרת הזכות לכבוד ויעמוד על הצורך בהמרתה של הגישה המתייחסת לזכויות החברתיות כאל קטגוריה נפרדת ומובחנת בגישה המכירה באופי החברתי והחלוקתי של כלל הזכויות.
תקציר בעברית: מה חשוב לאדם יותר מאשר בריאותו? פגיעה בבריאותו של אדם, בין אם היא תוצאת מחלה, תאונה... more תקציר בעברית: מה חשוב לאדם יותר מאשר בריאותו? פגיעה בבריאותו של אדם, בין אם היא תוצאת מחלה, תאונה, או פגיעה מכוונת על-ידי אחר, עשויה לגרום לו כאב וסבל ואף להוביל למותו. האמרה הפופולרית "העיקר הבריאות" מסמנת את המקום המרכזי שיש לבריאות בחייהם של בני-אדם. נדמה שהבריאות היא אחד הנכסים החשובים ביותר לבני-אדם ומאלה שלשמירה עליהם יש חשיבות עליונה.
תפיסת זכויות אדם שנועדה להגן על הדברים החשובים ביותר לקיומו של אדם בעולם, על האפשרות שלו לחיות את חייו בכבוד ובשוויון, חופשי מהשפלה, תוך שהוא יכול לעשות את הבחירות המשמעותיות בחייו, תיתן מקום מרכזי לבריאות: הבריאות חיונית כדי לאפשר לאדם לתפקד בעולם, להיות חופשי מכאב וסבל, להגשים את עצמו ואף לחיות.
טול מבן את חופש הביטוי, את חופש הדת, אולי אפילו את החינוך - ועדיין תוכל להחזיר לו אותם. תיקון באיחור לא יפחית את עוצמת הפגיעה, אך עשוי להקטין את הנזק שנגרם. לעומת זאת, הפגיעה בבריאות הנה תכופות בלתי-הפיכה וכל מכשול בפני מימוש הזכות פוגע בגופו של האדם ואף עלול להוביל לסוף חייו.
לנוכח חשיבותה של הבריאות לחייו של אדם היה ניתן לצפות שהיא תזכה במקום מרכזי בקנון של זכויות האדם. אך במידה רבה אין הדבר כך: הזכות לבריאות סבלה לאורך שנים רבות, במיוחד במשפט הישראלי, אך גם במקומות אחרים, מאותו מעמד של "בן חורג" שהזכויות החברתיות סובלות ממנו באופן כללי. התפתחות המסורתית של תפיסת זכויות האדם כעוסקת בעיקר בזכויות האזרחיות והפוליטיות לא פסחה על הזכות לבריאות, שלא נכנסה כמעט עד כה לשיח החוקתי שלנו. בזירה הבינלאומית, אף שהזכות לבריאות הוגדה כאחת הזכויות החברתיות כבר לפני יותר מחמישים שנה, העיסוק בה במסגרות השונות של זכויות אדם התעכב, כפי שאירע לזכויות החברתיות האחרות.
עם זאת, בשנים האחרונות השתנו הדברים והמודעות לזכויות חברתיות בכלל ולזכות לבריאות בפרט גדלה. הדיון בזכות לבריאות התרחב ברמה הבינלאומית, וכפי שאראה בהמשך המאמר, התרחב העיסוק בבריאות כנושא של זכויות בפסיקה הישראלית.
Since the 1990s we have witnessed a surge of interest in the application of human rights to healt... more Since the 1990s we have witnessed a surge of interest in the application of human rights to health and health care issues, including a growth of health rights litigation. But has this marriage of human rights and health care been a happy one?
תקציר בעברית: בחודש אוגוסט 2014, על רקע הלחימה בעזה, התעוררה סערה תקשורתית וציבורית סביב חתונתם ש... more תקציר בעברית: בחודש אוגוסט 2014, על רקע הלחימה בעזה, התעוררה סערה תקשורתית וציבורית סביב חתונתם של מורל מלכה ומחמוד מנסור, יהודייה שהתאסלמה וצעיר מוסלמי. פרסום על אודות החתונה הופיע לראשונה בעמוד הפייסבוק של ארגון להב"ה – הארגון למניעת התבוללות בארץ הקודש. הארגון הפיץ העתק של ההזמנה לחתונה של בני הזוג, וקרא לתומכיו להתייצב במקום האירוע כדי להפגין ולמחות נגד נישואי הזוג המעורב. "יום ראשון כולנו בראשון [ראשון לציון – מקום האירוע]. נבלה נעשתה בישראל! אנחנו לא שותקים, אנחנו מגיעים למחות. תבואו עם שלטים ורמקולים. בשם ה' נעשה ונצליח! שתפו לכולם! לצערנו זה אמיתי", כך נכתב בעמוד הפייסבוק של הארגון.
דברים אלה, שהיו חלק מקמפיין ציבורי נגד החתונה, הכו גלים ברשת וגרפו גלי אהדה בפייסבוק. סקר שנערך בעקבות המחאה אף העלה ש-72% מהיהודים בישראל מתנגדים לחתונה בין-דתית, ו-72% מהם ינסו למנוע חתונת בן משפחה עם ערבי. ואולם במקביל לכך, הפרסומים בעמוד הפייסבוק של להב"ה הולידו תגובת-נגד, והדיון הציבורי בנושא השתלט במהרה על דפי העיתונים ועל מהדורות החדשות. מאמרי דעה לכאן או לכאן – אלו התומכים בקיום החתונה ואלו המתנגדים לה – שטפו את אתרי החדשות באינטרנט. הפרשה גררה התייחסות גם מצדו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שגינה את ההסתה והגידופים כלפי בני הזוג בציינו כי "קו אדום עובר בין חופש הביטוי והמחאה לבין הסתה". אנשי ציבור נוספים הביעו עמדה ברוח זו.
על רקע מציאות זו ולנוכח החשש מפני שיבוש אירוע החתונה, ניסו בני הזוג להביא לידי ביטול ההפגנה באמצעות פנייה לבית המשפט להוצאת צו למניעת ההפגנה מכוח סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. במסגרת ההליך המשפטי ובעקבות הפצרות בית המשפט באו הצדדים לכלל הסכמה בנוגע למתכונת ההפגנה, ונקבע שתיערך במרחק 200 מטרים ממקום האירוע בראשון לציון. נציגת המשטרה העירה במהלך הדיון בבית המשפט כי אישור לקיום ההפגנה לא התבקש וממילא לא ניתן, וכי כלל לא ברור אם אכן מדובר בהפגנה הטעונה רישיון. ביום 17.8.2014 התקיימה החתונה כסדרה, כאשר במרחק של כ-100 מטרים ממקום האירוע התנהלו הפגנות סוערות של כמה מאות מפגינים המשתייכים לשני המחנות: המחנה האחד הורכב מאנשי ארגון להב"ה ותומכיו, שהשמיעו קריאות בגנּות החתונה המעורבת; ואילו המחנה האחר הורכב מתומכי החתונה, שביקשו להוכיח כי "הרחוב אינו שייך למשוגעים". את האירוע אבטחו כ-100 שוטרים שנפרסו במקום בסיוע כוחות יס"מ. בשלב מסוים, חלק מן המפגינים ניסה לפרוץ לאולם שבו נערך האירוע, ואחדים מהם נעצרו במהלך הערב.
הדיון הציבורי רוּוי היצרים שנלווה לעיסוק בפרשה, כמו גם ההליך המשפטי שהתנהל בשוליה, מעוררים עניין בשלושה מישורים. המישור הראשון נוגע לרקע המשפטי שאופף את נסיבותיה של הפרשה, כלומר: דיני הנישואים החלים בישראל. התלהטות הרוחות סביב פרשת החתונה והעימות בין מתנגדי החתונה לבין תומכיה מסתירים עובדה בסיסית אחת, והיא שדיני הנישואים בישראל כלל אינם מאפשרים נישואים בין-דתיים. בהקשר זה נסביר כי המחאה נגד חתונת מורל ומחמוד מבטאת את ההשקפה שלפיה האישה היא קניינו של הגבר אשר לו היא נשואה, ובד בבד היא מבטאת את החשש המסורתי מפני "הגבר הזר", הנתפס כצייד מיומן ושופע מיניּות אשר מנסה לפתות את בנות ישראל "התמימות והטהורות".
המישור השני של הדיון נוגע לשאלה החוקתית, היינו, להכרעה בנוגע לקיומה של ההפגנה בכפוף לאיזון בין הזכות לפרטיות של בני הזוג המתחתנים ובין הזכות להפגין ולמחות (שמהווה, כפי שנקבע בפסיקה, מרכיב בסיסי בזכות לחופש הביטוי) של תומכי ארגון להב"ה. הגם שההליך המשפטי בפרשה זו לא מוצה עד תום בשל פשרה שבית המשפט לחץ על הצדדים לקבלה ושעל טיבה נעמוד בהמשך, הייתה זו בכל זאת אחת הפעמים הבודדות, למיטב ידיעתנו, שבה ניצב בית המשפט בישראל בפני הכרעה בנוגע להפגנה שמכוונת כלפי אירוע פרטי לחלוטין של שני אנשים פרטיים. בהקשר זה, אנו סבורים שבית המשפט שגה בכך שקיבל את הפשרה בין הצדדים – פשרה אשר למעשה הוא יזם – והעניק לה תוקף מחייב. פשרה זו אינה משקפת איזון ראוי בין הזכויות המנוגדות שעל הפרק. מדובר בעניינם של שני אנשים פרטיים, ולכן, לשיטתנו, זכות ההפגנה והמחאה נסוגה מפני הזכות לפרטיות של בני הזוג. זאת ועוד, על אף שמדובר בהפגנה שתמציתה וכל תכליתה קידום רעיון גזעני מיסודו, בית המשפט נמנע מדיון עקרוני בדבר אופייה וטיבה של ההפגנה על פי אמות המידה המשפטיות שנוגעות לאישור הפגנות. את העדפתו של בית המשפט שלא לקיים דיון עקרוני במקרה זה נבקש להסביר על רקע נטייתו הכללית של בית המשפט בישראל להימנע מדיון מהותי כאשר מדובר בהפגנות המכוונות נגד קבוצות מיעוט מוחלשות, כגון אוכלוסיית הלהט"ב והציבור הפלסטיני-ישראלי.
המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה.
תקציר בעברית: המשפט החוקתי הישראלי ניצב על פרשת דרכים, והדרך בה יפורשו חוקי היסוד החדשים עשויה לה... more תקציר בעברית: המשפט החוקתי הישראלי ניצב על פרשת דרכים, והדרך בה יפורשו חוקי היסוד החדשים עשויה להוביל אותו לכיוונים שונים. המאמר דן בהגנה החוקתית על קניין, ובפרשנות שניתנה לזכות זו עד כה בפסיקה ובספרות.
תקציר בעברית: בשנים האחרונות הססמה "חוקה בהסכמה" (בנוסח של המכון הישראלי לדמוקרטיה) או שמא "חוקה ... more תקציר בעברית: בשנים האחרונות הססמה "חוקה בהסכמה" (בנוסח של המכון הישראלי לדמוקרטיה) או שמא "חוקה בהסכמה רחבה" (בנוסח של ועדת החוק, חוק ומשפט של הכנסת), הייתה למרכזית בדיון הציבורי על שאלת החוקה בישראל. מן הסתם, ברקע להבלטת רעיון ההסכמה נמצאות המחלוקות שהתפתחו בשנים האחרונות סביב פרשנות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. מחלוקות אלו נבעו מחקיקת חוקי יסוד אלה ללא דיון ציבורי נרחב, כמו גם מהוויכוח בנוגע לשאלה אם חוק יסוד אלו בישרו "מהפכה חוקתית" ומהמחלוקות על היקף השתרעותם של חוקי היסוד ועל הלגיטימיות של ביקורת שיפוטית לאורם. מחלוקות אלו והמאבקים הציבוריים הכרוכים בהן סביב תפקידו של בית המשפט העליון, יצרו תחושה שהמהלך החוקתי נעשה ללא לגיטימיות רחבה, ושיש צורך להחליפו או להשלימו במהלך שייעשה בהסכמה או שמא בהסכמה רחבה.
אבל ברעיון של "חוקה בהסכמה", שלא לומר "חוקה בהסכמה רחבה", יש פרדוקס שטמון למעשה בעצם הרעיון של חוקה. מצד אחד, חוקה אמורה לשקף ולעגן נורמות דמוקרטיות שביסודן הגנה על זכויות אדם. תפקיד חשוב במיוחד נתון לזכויות אלה בהגנה על מי שכוחו הפוליטי חלש או על מי שעלול להיות קרבן לדעות קדומות ולרמיסת זכויותיו על ידי הרוב. אך מצד שני, הצורך שחוקה תתקבל על ידי גוף שמייצג את הרוב (אספה מכוננת, פרלמנט או משאל עם) מחזיר את הכוח לקבוע את תוכן החוקה לאותם מנגנוני כוח פוליטיים, שבהם זכויותיהם של החלשים פוליטית (ו/או כלכלית) והמיעוטים עלולות להיזנח.
תקציר בעברית: במשך שנים רבות, הטרידה את ארגון אמנסטי אינטרנשיונל השאלה אם נושא זכויות גייז הוא חל... more תקציר בעברית: במשך שנים רבות, הטרידה את ארגון אמנסטי אינטרנשיונל השאלה אם נושא זכויות גייז הוא חלק מן המנדט של הארגון. האם יש להגדיר מחדש את המנדט, כך שיכלול את הנושא? קבוצה של חברי אמנסטי, שפעלה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 לקידום נושאים הומו-לסביים, ניסתה להביא לכך שמנדט הארגון יכלול במפורש גם הגנה על "נטייה מינית". ניסיונות אלו כשלו, שכן חזרה ועלתה הטענה שמעורבות של אמנסטי בנושא עלולה לפגוע בפעילותו מחוץ לעולם המערבי. עם זאת, ב-1979 קבע אמנסטי שאנשים אשר נעצרו בשל מאבקם לקידום זכויות גייז ייחשבו לאסירי מצפון, ולכן הטיפול בהם יהיה במסגרת המנדט של אמנסטי. במהלך שנות התשעים התרחבה הפעילות בתחום, הודות לעקשנותן של קבוצות בתוך הארגון. ב-1991 החליט אמנסטי להרחיב את עבודתו בתחום ולפרש את המנדט שלו ככולל, בתור אסירי מצפון, גם אנשים שנאסרו בשל היותם הומוסקסואלים.
נקודת ציון חשובה בשבירת השתיקה של אמנסטי בעניין זכויות הומואים ולסביות הסתמנה בזמן ה-Gay Games (משחקי הספורט ההומו-לסביים) באמסטרדם ב-1998. הסניף ההולנדי של אמנסטי הפיק אז פוסטר נפלא על הנושא, שעוצב וצולם בידי ארווין אולף (Olaf).בפוסטר "Gay rights are human rights" מופיעה דנה אינטרנשיונל, הזמרת הטרנסקסואלית, שזמן קצר לפני שהופק הפוסטר זכתה בתחרות האירוויזיון לשנת 1998 כנציגת ישראל. כידוע, עוד קודם להשתתפותה באירוויזיון, הייתה דנה לזמרת מצליחה ביותר בישראל, וגם למזוהה עם הקהילה הקווירית הישראלית, כפי שבא לידי ביטוי בהופעותיה באירועי הגאווה ובהצהרותיה הפוליטיות בנושאים הומו-לסביים (זיו 1999). בפוסטר זה, דנה אינטרנשיונל פוגשת את אמנסטי אינטרנשיונל. דנה, זמרת ישראלית-יהודייה-מזרחית, מופיעה בפוסטר כשהיא עוטה רעלה ונחזית לפתע ספק כקדושה-נוצרייה, ספק כערבייה או אפילו כפלסטינית.
מאמר זה יעסוק בשאלות הבאות: מה משמעות הדבר, שדנה אינטרנשיונל מייצגת בפוסטר את זכויות הגייז? מה משמעות הדבר, שהיא מייצגת את אמנסטי אינטרנשיונל? מהי המשמעות של היותה מייצגת – לפחות באירוויזיון – את ישראל? האם ייצגה דנה את ישראל באירוויזיוון, או שמא ייצגה זהות קווירית (אירופית?) חוצת-גבולות? מהי המשמעות של ייצוג לאומי (באירוויזיון) בעידן הגלובליזציה?
תקציר בעברית: "האפיסטמולוגיה של הארון" הוא הפרק הראשון בספרה של חוקרת הספרות והתיאורטיקנית הקוויר... more תקציר בעברית: "האפיסטמולוגיה של הארון" הוא הפרק הראשון בספרה של חוקרת הספרות והתיאורטיקנית הקווירית איב קוסופסקי סדג'וויק, הנושא שם זה. באפריל 2009, והיא בת 59, נפטרה סדג'וויק ממחלת הסרטן שעמה התמודדה במשך כמעט שני עשורים, והותירה מאחוריה קורפוס הכולל חמישה ספרי מחקר ותיאוריה, כמה כרכים בעריכה ובעריכה משותפת, ספר שירה וספר אוטוביוגרפי המתמקד בטיפול הפסיכולוגי שעברה.
בספרה "האפיסטמולוגיה של הארון" הצביעה סדג'וויק על מרכזיותה של הגדרת ההומוסקסואליות לתרבות המערבית המודרנית. היא חשפה את העובדה שסביב הניגוד הומוסקסואליות/הטרוסקסואליות מתארגן אשכול עשיר של משמעויות תרבותיות, וביצעה דקונסטרוקציה מתוחכמת שלו.
הניתוח שלה מתמקד בסתירות או במתחים שבתוך הגדרת ההומוסקסואליות. ראשית, הסתירה בין מה שהיא כינתה תפיסה מיעוטנית של ההומוסקסואליות, שמגדירה מיעוט קטן ומובחן של אנשים שהם הומוסקסואלים, לבין תפיסה אוניברסלית או מכלילה של ההומוסקסואליות, שלפי ההומוסקסואליות היא רצף, ומאפיין - בפועל או בכוח - של בני אדם באשר הם. הסתירה השנייה היא הסתירה בין התפיסה שלפיה משיכה לבני אותו המין מסמנת חצייה מגדרית או היפוך של תפקידי מגדר (לדוגמה, ההבנה של גבר שנמשך לגברים כנשי או כפחות גברי), להבין התפיסה הנגדית שלפיה משיכה כזו מסמנת דווקא העצמה של סממנים מגדריים ואף בדלנות מגדרית, ביטוי לנטייתם של אנשים מאותו מגדר לחבור יחדיו.
What is more important to a person than their health? Harm to a person's health, whether the resu... more What is more important to a person than their health? Harm to a person's health, whether the result of illness, accident, or intentional injury by another, is likely to cause pain and suffering and perhaps even death. Emerson's declaration 'The first wealth is health!' expresses well the centrality of health in people's lives. It seems that health is one of the most valuable assets a person possesses and its preservation is of supreme importance.
Any conception of human rights intended to protect the things most vital for a person's existence in the world and their ability to live a life of dignity and equality, free of degradation and with the capacity to make the most meaningful choices in life, will accord health a prominent status.
In light of this importance of health in a person's life, it could be expected to take a central place in the canon of human rights. But for many years, the right to health has been relegated to the 'stepchild' status generally assigned to social or so-called 'second generation' rights. The traditional development of the conception of human rights as consumed primarily by civil and political rights has not side-stepped the right to health. In the international arena, even though the right to health was defined more than a half century ago, the different human rights frameworks have been slow to address it, echoing the traditional treatment of other social rights.
However, recent years have seen an increase in awareness regarding social rights in general and the right to health specifically. The discussion of the right to health has expanded at the international and national levels.
The 2010 Israeli Supreme Court judgment in the matter of the Jerusalem Open House for Pride and T... more The 2010 Israeli Supreme Court judgment in the matter of the Jerusalem Open House for Pride and Tolerance, Jerusalem’s LGBT community center, was a turning point in both its recognition of equality for the gay community and its adoption of the discourse that sets LGBT rights as signifying Israel as a liberal democracy and as distinguishing it from other states. This article explores LGBT rights politics in Israel and beyond, taking a critical look at the terms “homonormativity” and “homonationalism.”
Homonormativity has been described as neoliberal sexual politics that does not challenge the dominant heteronormative institutions and is anchored in domesticity and consumption. Homonationalism has been described as nationalist homonormativity, in whose framework “domesticated” homosexuals serve as ammunition for nationalism. The discussion of homonationalism highlights a process whereby the homosexual, rather than being viewed as a threat to the state and its security, has been transformed into someone who is perceived as integrated in the state and who distinguishes it from other states through its tolerance towards him.
Homonormativity and homonationalism are preconditions for “pinkwashing”: the use of LGBT rights for propaganda purposes. The article will argue for the need for non-reductive conceptions of the connection between homonationalism, homonormativity, and pinkwashing, as well as point to the contradictions between domesticity and consumption that exist within the notion of homonormativity.
The slaying of two gay youths in a 2009 shooting attack at the Barnoar gay youth center in Tel Aviv was a turning point in LGBT rights politics in Israel. The reactions to this incident marked the rise of the new homonationalism alongside the intensification of criticism of this phenomenon, leading to divisive rifts amongst activists. This article examines the “deal” that was woven in the shadow of the Barnoar attack between the gay community establishment and the nationalist establishment and the ensuing crisis in queer politics. In response to the ascent of homonormativity and homonationalism, there was a strengthening of identity politics amongst the groups that are excluded from them, while the queer politics that challenged essentialist notions of identity fell into crisis. The queer idea was at times turned into simply one more identity (“Q”) in the alphabet soup of identities, at the expense of its critical potential and effectiveness.
This is an introduction to a volume, in which we explore the power of health care rights in diver... more This is an introduction to a volume, in which we explore the power of health care rights in diverse health care systems. Does a right to health care serve to advance greater equity or does it in fact advance the opposite result? Does the recognition of a right to health care help sustain public values (like equality) in systems that are undergoing privatization? Or, to the contrary, does a focus on right-based norms foster individualism and excerbate inequalities brought about by privatization? Does the legal means by which health care rights are established make a difference (whether in a constitutional document, in a statue, etc.)? How do courts balance the rights of an individual against collective of health rights protections? To what extant are broader legal, economic, and political considerations taken into account in the courts' reasoning about health rights? Does the interpretation of the right to health vary depending on the model of health system involved (e.g., private insurance, social insurance, single payer [public/tax-financed])?
In the summer of 2007 Israel imposed a yet-to-be lifted closure on the Gaza Strip, restricting th... more In the summer of 2007 Israel imposed a yet-to-be lifted closure on the Gaza Strip, restricting the movement of goods and people into and out of Gaza. Israel holds its closure policy to be legal under international law so long as it meets the humanitarian minimum standard and allows the entry of what is necessary for the subsistence of Gaza's population. Israel has repeatedly asserted that since there is no starvation in the Gaza Strip, there is no humanitarian crisis and no violation of international law. This stance disregards power relations and the broader contexts of the closure and its effects. Food power is exercised not only through direct control over food supply and food availability, but also by impacting people’s access to adequate food. The restrictions on the inflow of raw materials and construction materials, exports, and the movement of people have had a significant long-term effect. By crippling the Gaza economy, Israel’s closure policy has impoverished the civilian population and considerably diminished food security. Analyzing the situation through the framework of International Humanitarian and Human Rights Law, the article examines the relationship between food security, food power, and food sovereignty and the right to food. It argues that the concept of food power should be expanded to include situations like Israel’s closure on Gaza. It also puts "sovereignty" back into the concept of "food sovereignty" and refers to it as a framework that complements, rather than replaces, food security.
תקציר בעברית: עובדות רבות בפרשת חן אלקובי שנויות במחלוקת. אין מחלוקת לגבי העובדה שחן אלקובי נולד ... more תקציר בעברית: עובדות רבות בפרשת חן אלקובי שנויות במחלוקת. אין מחלוקת לגבי העובדה שחן אלקובי נולד עם איברי מין נקביים ונתפס בעיני הסביבה החיצונית כבת, וכן אין מחלוקת שבשלב מסוים החל חן אלקובי, לפחות בחלק מהזמן, לחיות כבן ולהציג עצמו ככזה. בכתב האישום המתוקן שהוגש נגד אלקובי, כחלק מעסקת הטיעון במשפטו, נטען שאלקובי, יליד 1981, ונאשם נוסף קשרו בשנים 2001-2002 קשר להכיר לאלקובי בנות לשם חברות, כאשר בלשון כתב האישום, "הנאשמת תתחזה לגבר".
אלקובי, שלפי כתב האישום הציג עצמו בשם "קובי" או "קובי ביטון" או "קובי אלקובי", היה לבוש כגבר ודיבר על עצמו בלשון זכר. כאשר עלה חשד, כדברי כתב האישום, בדבר היות אלקובי אשה, הוסבר כי יש לאלקובי בת דודה ששמה חן אלקובי הדומה לה מאוד וכי אנשים מבלבלים ביניהם. כתב האישום המתוקן התייחס לארבעה מקרים של קשרים שונים שנוצרו בין אלקובי לבין ארבע מתלוננות. בעניין המתלוננת הראשונה נטען כי אלקובי ("הנאשמת" בלשון כתב האישום) התחזה לבחור ששמו "קובי", וכי המתלוננת התאהבה ב"קובי" ונוצר ביניהן קשר "כבין בחור לבחורה"; בעניין המתלוננת השנייה נטען כי היא ואלקובי היו "לחברים"; לעניין המתלוננת השלישית נטען שנוצרו ביניהן "קשרי ידידות"; ולעניין המתלוננת הרביעית נטען כי מתלוננות זו התאהבה באלקובי בהאמינה שהוא גבר ו"הן" (בלשון כתב האישום) נעשו זוג. לאור דברים אלה הואשם אלקובי בעברה של התחזות כאדם אחר, בניגוד לסעיף 441 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
בעניינן של שתיים מהבחורות שנוצר עמן קשר הואשם אלקובי גם בעברות נוספות הקשורות למגעים שנטען כי התקיימו בינו ובין המתלוננות: אשר למתלוננת האשונה, שעל פי כתב האישום "התאהבה [...] ב'קובי' בהאמינה לנאשמת כי היא גבר", נטען שהשניים התנשקו ושבאחד המקרים נישק אותה "קובי" תוך החדרת לשונו לפיה. בגין עובדות אלה הואשם אלקובי בעברה של "מעשה מגונה" שההסכמה לו הושגה תוך מרמה לגבי מיהות העושה, בניגוד לסעיף 348(א) לחוק העונשין. באשר למתלוננת השנייה נטען בכתב האישום כי במסגרת קשר רומנטי שנוצר בינה ובין חן, ניסה "קובי", כפי שמגדיר זאת כתב האישום, לבעול אותה בשלוש הזדמנויות שונות, כאשר בכל פעם ניסה "קובי... להחדיר לאיבר מינה של המתלוננת ב' חפץ בלתי ידוע לתביעה, שהיה קשור באופן כלשהו לגופו של 'קובי', וזאת נוסף על כך שנישק אותה וליטף את חזה". עוד נטען כי בעת ביצוע המעשים היתה המתלוננת קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, ו"קובי" ידע זאת. בגין עובדות אלה הואשם אלקובי ב"מעשה מגונה" שההסכמה לו הושגה במרמה לגבי מיהות העושה, וכן בניסיון לאינוס, וזאת לאור סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין הקובע כי בעילת אשה בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה מהווה אינוס. ההאשמה בכתב האישום המתוקן בניסיון לאינוס במקום באינוס היתה תוצאה של עסקת הטיעון.
יש לציין כי אחת מארבע המתלוננות המקוריות נגד אלקובי כתבה מכתב לשופט שבו חזרה בה מעדותה שמסרה במשטרה, וכתבה שהיא נגררה להתלונן נגד אלקובי אף על פי שידעה כל העת כי מדובר, כדבריה, באשה, ולא בגבר, וזאת בשל חששה להיחשף כלסבית לפני משפחתה וחבריה. "עכשיו לראשונה אני מוכנה להודות בפניך", כתבה מתלוננת זו, "וגם בפני עצמי, שאני לסבית"...
חן אלקובי עצמו לא העיד בבית המשפט. עם זאת יש להדגיש כי הוא הכחיש את הטענה שקיים מגע מיני עם המתלוננת שהתלוננה על כך, וטען, בראיון לעיתונות, שלא היו ביניהם אלא נשיקות וחיבוקים: "כל עניין האקט המיני בדוי לגמרי". עוד טען אלקובי כי הוא סיפר לאותה מתלוננת שהוא "בת-בן" ועל "הבעיה שלי והבלבול שלי".
לאור עסקת הטיעון שבמסגרתה הודה אלקובי בכל מה שיוחס לו בכתב האישום המתוקן, לא נזקק בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים בעניינים שנויים במחלוקת אלה. בעקבות הכרעת הדין, ניתן, בספטמבר 2003, גזר הדין שבו נידון אלקובי למאסר בפועל של שישה חודשים שהומר בעבודות שירות, וכן למאסר על תנאי של שנה לתקופה של עשרים וארבעה חודשים, ואף חויב בפיצוי כספי לשתיים מהמתלוננות. בקביעת העונש התחשב בית המשפט, בין היתר, בכך שאלקובי שהה כמעט כחודש ימים בבית המעצר, ונוסף על כך היה במעצר בית כתשעה חודשים. גזר הדין הסתמך על המערכת העובדתית, שפורטה בכתב האישום המתוקן.
במסגרת מאמר זה לא אוכל ולא אנסה לקבוע ממצאים עובדתיים בנושאים שנותרו שנוים במחלוקת. עם זאת אבקש לקרוא את גזר הדין, שבמסגרתו נכנס בית המשפט בעובדי הקורה של המקרה, ולבחון את ההיבט המשפטי של הפרשה ואת השאלות שהיא מעלה לגבי היחס בין משפט לבין, מגדר ומיניות. מוקד דיוני לא יהיה חן אלקובי, האדם הספציפי, אלא המשפט וגזר הדין והשאלות שהם מעלים על אודות ההסדרה (רגולציה) המשפטית של מין, מגדר ומיניות.
תקציר בעברית: ״כל מטבח מספר סיפור". במילים אלו נפתח "ספר הבישול היהודי — מזרח ומערב" של קלודיה רו... more תקציר בעברית: ״כל מטבח מספר סיפור". במילים אלו נפתח "ספר הבישול היהודי — מזרח ומערב" של קלודיה רודן, ספר שהוא הרבה יותר מספר בישול. הספר הוא מפסגות היצירה של רודן, הנחשבת לאחת מכותבות האוכל החשובות בעולם ומכונה על ידי רבים "אנתרופולוגית של אוכל". אולי יותר מכל כותבת מזון אחרת עמדה רודן על הקשר בין אוכל ומתכונים לבין הסיפור שהם מספרים — סיפור על תרבות, מקום והיסטוריה, סיפור שרודן מספרת בספר זה ובספריה האחרים. בגלל הראייה התרבותית וההיסטורית הייחודית של רודן בנוגע לאוכל, וגם בגלל מקום הכבוד שקיבלו כמה ממתכוניה במטבחים הביתיים שלנו, שוחחנו עמה לרגל הכרך העוסק במשפט ואוכל בסדרה "משפט, חברה ותרבות".
This article presents research demonstrating that the right to health plays different roles in di... more This article presents research demonstrating that the right to health plays different roles in different types of health systems. In high-income countries with tax-funded health systems, we usually encounter a lack of an enforceable right to heath. In contrast, rights play a more significant role in social health insurance/managed competition systems (which are present in a mixture of high-income and middle-income countries). There is concern, for example in Colombia, that a high volume of rights litigation can challenge the very sustainability of a public health care system and distort resources away from those most in need. Finally, in middle-income countries with big gaps between a poor public health system and a rich private one, we are more likely to find an express constitutional right to health care (or one is inferred from, for example, the right to life). In some of these countries, constitutional rights were included as part of the transition to democracy and an attempt to address huge inequi-ties within society. Here the scale of health inequities suggests that courts need to be bolder in their interpretation of health care rights. We conclude that in adjudicating health rights, courts should scrutinize decision-making through the lens of health equity and equality to better achieve the inherent values of health human rights.
תקציר בעברית: בריאות היא גורם מרכזי בחיים האנושיים של כל אדם, ולהקשר החברתי של קיומו יש השלכות רב... more תקציר בעברית: בריאות היא גורם מרכזי בחיים האנושיים של כל אדם, ולהקשר החברתי של קיומו יש השלכות רבות עליה. פרק זה יעסוק בשאלות ייחודיות הנוגעות לבריאות להט"ב מהזווית של הזכות לבריאות.
בחלק ב' אציג כמה עקרונות יסוד לגבי הזכות לבריאות, בייחוד כפי שפותחה במשפט הבינלאומי, הרלוונטיים לנושא של בריאות להט"ב. בחלק ג' אבחן את מעמד הזכות לבריאות במשפט הישראלי ואעמוד על העקרונות בדבר זכות זו הקבועים בחקיקה הישראלית שהם בעלי רלוונטיות מיוחדת להגנה על הזכות לבריאות של להט"ב. בחלק ד' אתמקד בעקרונות של נגישות ומקובלות ואבחן בעיות של נגישות ומקובלות בנוגע לבריאות עבור להט"ב. בחלק ה' אבחן כיצד גישת זכויות לבריאות עשויה לסייע בהתמודדות עם בעיות ייחודיות של בריאות להט"ב.
בסיכום הפרק אדון בסכנות שבמפגש להט"ב–בריאות ובעקרונות שבלב הזכות לבריאות, שראוי שינחו מפגש זה. במהלך הפרק אראה כיצד ההטרונורמטיביות של החברה משפיעה על הזכות לבריאות של להט"ב הן בכך שהיא חלק מתנאי הרקע החברתיים שמשפיעים על מצב בריאותי, והן בשל השפעתה על הנגישות לטיפול רפואי הולם.
שתי סוגיות הקשורות לנגישות להט"ב לבריאות ולא נדונות בפרק זה הן סוגיית נגישות להט"ב לטיפולי פריון והולדה, שם בולטת בייחוד הפליית של בני זוג מאותו מין בכל הנוגע לנגישות לפונדקאות; וכן סוגיית ההכרה בבני זוג מאותו מין במערכת הבריאות, לצורך קבלת החלטות רפואיות, שנוגעת בהכרה בזוגיות.
The National Health Insurance Law (NHIL), which came into force on January 1995, marked the tranf... more The National Health Insurance Law (NHIL), which came into force on January 1995, marked the tranformation of the Israeli health system from a bismarck-style social insurance model of health care to a mixed model in which Sick Funds remained the providers of most health services, but the role of insurer was transferred to the state, which also assumed the responsibility for the funding of the Health Services Basket.
The post-1995 Israeli health care system has been described as reflecting hybrid Bismarck-Bevridge model. Prior to 1995, both health insurance and health care services in Israel were for the most part provided by four Sick Funds. The 1994-1995 did not abolish the Sick Funds, but transferred the financial responsibility for health care to the state and made health insurance mandatory and universal.
תקציר בעברית: כאשר אנו יושבים לאכול את ארוחת הבוקר, המשפט מעצב בדרכים רבות את מה שנמצא על הצלחת ש... more תקציר בעברית: כאשר אנו יושבים לאכול את ארוחת הבוקר, המשפט מעצב בדרכים רבות את מה שנמצא על הצלחת שלנו. כללי המשפט וחוזי הצרכנות מספקים רשת נורמטיבית שמאפשרת שיווק ורכישה של החלב והדגנים, כמו גם את המידעשיימסר על אודות ההרכב התזונתי שלהם ועל מחירם; כללי בטיחות המזון מבטיחים את ההיגיינה של מזונות אלה,בצד כללי פיקוח ותקנים שעשויים להסדיר את עצם ההרכב התזונתי והמחיר. אפשר לחשוב על כללים נוספים, סמויים ועקיפים יותר, המשפיעים על השאלה "מה תכיל קערת ארוחת הבוקר". כאלה יהיו, למשל, כללים המסדירים את מכסות הייצור של החלב ואת עיבוד הקרקע המאפשרת לגדל את הדגנים; כללים הקובעים את היחס בין ייצור חלב בישראל לבין ייבוא שלו; כללים המסדירים את היחס לבעלי החיים הנדרשים לתעשיית החלב; כללים הנוגעים לסימון הכשרות (או היעדר הכשרות) של רכיבי הארוחה; כללים הנוגעים לתנאי העבודה של העובדים בתעשיית המזון; כללים (ולפחות אמות־מידה מומלצות) הנוגעים לכמות הסוכר שמותר לשים בדגני הבוקר; כללים הנוגעים להגנת הקניין הרוחני על המתכון לדגני הבוקר ועל זהות הזרעים שמהם גודלו הדגנים; וכללים הנוגעים לחופש הביטוי אם ירצה הסועד לפרסם ביקורת על המוצרים שאכל.
כל אלו דוגמאות לכללים ממשפט המדינה, אך תפיסה פלורליסטית של משפט מכירה בכך שמשפט המדינה מספק תמונה חלקית של הכללים המסדירים את תחומי חיינו ובהם אוכל ואכילה. אנשים מאמצים מרצונם כללי כשרות המשפיעים על תוכן הצלחת שלהם (למשל יהודים דתיים הצורכים רק "חלב ישראל"). כללים אחרים מאומצים מטעמים אתיים (למשל טבעונים, האוכלים את דגני הבוקר רק עם חלב שאינו מופק מן החי, כמו חלב סויה, חלב אורז, חלב שיבולת שועל ועוד).כללים אחרים של משטר תזונתי נעוצים בטעמי בריאות (מזון נטול גלוטן או נטול חומרים משמרים) או בשיקולי מידות גוף של הסועדים (המבקשים לרדת או לעלות במשקל, ולכן יאכלו את דגני הבוקר רק עם חלב דל שומן או שיימנעו מדגנים המכילים סוכר). יש עוד ועוד דוגמאות.
הדוגמאות ממחישות את תפקיד המשפט בשאלה מה נמצא בצלחת שלנו — החל בארוחת הבוקר ועד הביס האחרון, או כוס המשקה האחרון, של הלילה. הכרך עוסק בתפקיד זה של המשפט, בתקווה שתפקיד זה והאופן שבו הוא פועל יהיו סמויים פחות מן העין.
תקציר בעברית: פסק הדין בעניין הבית הפתוח הוא נקודת מפנה הן בהקשר של ההכרה בשוויון לקהילה הגאה והן... more תקציר בעברית: פסק הדין בעניין הבית הפתוח הוא נקודת מפנה הן בהקשר של ההכרה בשוויון לקהילה הגאה והן בדרך שבה אימץ בית המשפט העליון את השיח בדבר זכויות להט"ב כמסמנות של ישראל כדמוקרטיה ליברלית ומבחינות אותה ממדינות אחרות.
המאמר בוחן את הפוליטיקה של זכויות להט"ב בישראל, תוך בחינה ביקורתית של המונחים 'הומונורמטיביות' ו'הומולאומיות': הומונורמטיביות תוארה כפוליטיקה מינית נאו-ליברלית, שאינה מאתגרת את המוסדות ההטרונורמטיביים הדומיננטיים ומעוגנת בביות וצרכנות; הומולאומיות תוארה כהומונורמטיביות לאומית, שבמסגרתה הומואים 'מבויתים' מספקים תחמושת ללאומיות. הדיון בהומולאומיות מצביע על תהליך שבו ההומו נהפך ממי שנתפס כאיום על המדינה ועל ביטחונה למי שנחשב כמשולב בה ומבחין אותה, על ידי הסובלנות שמופנה כלפיו, ממדינות אחרות. הומונורמטיביות והומולאומיות הן תנאים מקדימים ל'פינקוושינג' - השימוש בזכויות להט"ב לתעמולה. המאמר מצביע על הצורך בתפיסות לא רדוקטיביות של הקשר בין הומולאומיות, הומונורמטיביות ופינקוושינג, כמו גם על הסתירות בתוך הרעיון של הומונורמטיביות בין ביות לבין צרכנות.
הרצח בברנוער היה נקודת מפנה בפוליטיקה של זכויות להט"ב. התגובות לו סימנו את עליית ההומולאומיות החדשה, אך גם את התחזקות הביקורת עליה בצורה שיצרה פיצולים בקרב פעילים. המאמר מצביע על ה'עסקה' שהתרקמה בצל הרצח בין הממסד הגאה לממסד הלאומי, ומצביע על המשבר של הפוליטיקה הקווירית. כתגובה לעליית ההומונורמטיביות וההומולאומיות התחזקה פוליטיקת הזהות של הקבוצות המודרות ממנה, והפוליטיקה הקווירית כפוליטיקה שמערערת על תפיסות מהותניות של זהות נמצאת במשבר. הרעיון הקווירי נהפך לעתים לעוד זהות ("ק") במרק האלפבית, על חשבון הפוטנציאל הביקורתי והאפקטביות שלו.
תקציר בעברית: בשנת 2012 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בערעורו של סאבר קאשור, אדם שהורשע באונס ב... more תקציר בעברית: בשנת 2012 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בערעורו של סאבר קאשור, אדם שהורשע באונס במרמה בדבר מיהות העושה ובמעשה מגונה. הרשעה זו נעשתה על פי סעיף בחוק העונשין שקובע כי מי שבעל אישה בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהותו, כלומר זהותו, או לגבי מהות המעשה, הרי הוא אנס.
קאשור הואשם במרמה בדבר זהותו הלאומית, ונפסק שהוא הציג עצמו "בכזב" כיהודי, נוסף על מרמה לגבי מעמדו האישי. העמדתו לדין והרשעתו עוררו דיון ציבורי ומשפטי עשיר בשאלות של מין, לאום והקשר ביניהם. באותה שנה (2012) הוסר חלקית איסור פרסום על פרשה אחרת, פרשת "פלונית", שהסתיימה בהרשעה בעברת אונס במרמה לגבי מיהות העושה, שבה האשמה הייתה התחזות מגדרית. היה זה המקרה השני בישראל של הרשעה בנסיבות כאלה. המקרה הראשון, בשנת 2003 ,היה זה של חן אלקובי, והוא זכה לתהודה ציבורית גדולה יותר.
אלקובי הועמד לדין והורשע במסגרת הסדר טיעון בעברה של ניסיון לאונס במרמה לגבי מיהות העושה, ובעברה של התחזות לאדם אחר. ההרשעה התבססה על מסכת עובדות שתיארה יחסים שקיים אלקובי — אדם צעיר שנולד עם איברי מין נקביים אך חי כגבר לפחות חלק מהזמן — עם כמה בחורות צעירות ממנו.
במאמר זה אדון בשאלות שמתעוררות לנוכח מקרים אלו ומקרים אחרים דומים להם בארץ ובעולם — שאלות בנוגע לשימוש בקטגוריה של עברת האונס במרמה במקרים הנוגעים לסוגיות של זהות מגדרית ולאומית וחצייתה. מטבע הדברים לא אדון במכלול שאלות המשפט הפלילי העולות מעברת האונס במרמה. תחת זאת, אראה כיצד בחינה משולבת של הפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות מגדרית ושל הפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות לאומית, חושפת את הדרך שבה כללי המשפט הפלילי שעוסקים בעברת האונס במרמה לגבי מיהות העושה מופעלים כדי לשמר את הסדר הלאומי–מגדרי מפני חציית גבולות אסורה.
חציית הגבולות שבגינה ניתן העונש היא למעשה כפולה: היא באה לידי ביטוי הן בעצם מעשה ההתחזות, שמערער את היציבות וה"טבעיות" של קטגוריות זהות שעומדות בבסיס הסדר הלאומי–מגדרי (בפרט בהקשר של קיום יחסים אינטימיים) והן בעצם קיומם של יחסים שנתפסים בסדר זה כבעייתיים. כמו כן אראה כיצד הפסיקה שעוסקת בחציית גבולות המגדר והלאום מענישה את האדם שחורג מהזהויות שיוחסו לו, וכיצד בחינה השוואתית של פסיקה זו חושפת לא רק את האופי הפרפורמטיבי של הזהות המגדרית אלא גם את האופי הפרפורמטיבי של הזהות הלאומית. המשפט הפלילי ממלא תפקיד בשימור הגבולות של שתי זהויות אלו ובענישת אלה המנסים לחצותם — ובפרט אלה המנסים "לעבור" כבעלי זהות פריבילגית.
תקציר בעברית: מטרתו של המאמר היא לבחון את התפתחותה של ההגנה על זכויות חברתיות בישראל - הן מבחינת ... more תקציר בעברית: מטרתו של המאמר היא לבחון את התפתחותה של ההגנה על זכויות חברתיות בישראל - הן מבחינת מעמדן בשיח הזכויות הכללי והן בהקשר להגנה על זכויות יסוד במשפט החוקתי הישראלי. הדיון בזכויות החברתיות הוא בעל חשיבות סמלית מיוחדת, במלאת שישים שנה להכרזה האוניברסלית על זכויות האדם, שביקשה להכיר במעמדן השווה של זכויות אלה לצדן של הזכויות האזרחיות והפוליטיות. פרסום ספר לכבודה של השופטת דליה דורנר הוא הזדמנות מתאימה במיוחד לעסוק בכך, בשל תרומתה החשובה להגנה על הזכויות החברתיות בפסיקתו של בית המשפט העליון.
כותבים ישראלים אחדים כבר עסקו בשאלת ההכרה בזכויות החברתיות, אך בשנים האחרונות הוסיף וגיבש בית המשפט העליון את תפיסתו בנושא, בייחוד בעניין עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי, שעסק בעתירות כנגד תוקפם של קיצוצים בקצבאות של הבטחת הכנסה. תפיסה זו של בית המשפט העליון, המתמקדת בהגנה חוקתית על מינימום של קיום בכבוד, והביקורת עליה יעמדו במרכזו של המאמר. בעיקרו של דבר, המאמר יצביע על הבעייתיות הנובעת מן ההכרה בזכויות החברתיות במסגרת הזכות לכבוד ויעמוד על הצורך בהמרתה של הגישה המתייחסת לזכויות החברתיות כאל קטגוריה נפרדת ומובחנת בגישה המכירה באופי החברתי והחלוקתי של כלל הזכויות.
תקציר בעברית: מה חשוב לאדם יותר מאשר בריאותו? פגיעה בבריאותו של אדם, בין אם היא תוצאת מחלה, תאונה... more תקציר בעברית: מה חשוב לאדם יותר מאשר בריאותו? פגיעה בבריאותו של אדם, בין אם היא תוצאת מחלה, תאונה, או פגיעה מכוונת על-ידי אחר, עשויה לגרום לו כאב וסבל ואף להוביל למותו. האמרה הפופולרית "העיקר הבריאות" מסמנת את המקום המרכזי שיש לבריאות בחייהם של בני-אדם. נדמה שהבריאות היא אחד הנכסים החשובים ביותר לבני-אדם ומאלה שלשמירה עליהם יש חשיבות עליונה.
תפיסת זכויות אדם שנועדה להגן על הדברים החשובים ביותר לקיומו של אדם בעולם, על האפשרות שלו לחיות את חייו בכבוד ובשוויון, חופשי מהשפלה, תוך שהוא יכול לעשות את הבחירות המשמעותיות בחייו, תיתן מקום מרכזי לבריאות: הבריאות חיונית כדי לאפשר לאדם לתפקד בעולם, להיות חופשי מכאב וסבל, להגשים את עצמו ואף לחיות.
טול מבן את חופש הביטוי, את חופש הדת, אולי אפילו את החינוך - ועדיין תוכל להחזיר לו אותם. תיקון באיחור לא יפחית את עוצמת הפגיעה, אך עשוי להקטין את הנזק שנגרם. לעומת זאת, הפגיעה בבריאות הנה תכופות בלתי-הפיכה וכל מכשול בפני מימוש הזכות פוגע בגופו של האדם ואף עלול להוביל לסוף חייו.
לנוכח חשיבותה של הבריאות לחייו של אדם היה ניתן לצפות שהיא תזכה במקום מרכזי בקנון של זכויות האדם. אך במידה רבה אין הדבר כך: הזכות לבריאות סבלה לאורך שנים רבות, במיוחד במשפט הישראלי, אך גם במקומות אחרים, מאותו מעמד של "בן חורג" שהזכויות החברתיות סובלות ממנו באופן כללי. התפתחות המסורתית של תפיסת זכויות האדם כעוסקת בעיקר בזכויות האזרחיות והפוליטיות לא פסחה על הזכות לבריאות, שלא נכנסה כמעט עד כה לשיח החוקתי שלנו. בזירה הבינלאומית, אף שהזכות לבריאות הוגדה כאחת הזכויות החברתיות כבר לפני יותר מחמישים שנה, העיסוק בה במסגרות השונות של זכויות אדם התעכב, כפי שאירע לזכויות החברתיות האחרות.
עם זאת, בשנים האחרונות השתנו הדברים והמודעות לזכויות חברתיות בכלל ולזכות לבריאות בפרט גדלה. הדיון בזכות לבריאות התרחב ברמה הבינלאומית, וכפי שאראה בהמשך המאמר, התרחב העיסוק בבריאות כנושא של זכויות בפסיקה הישראלית.
Since the 1990s we have witnessed a surge of interest in the application of human rights to healt... more Since the 1990s we have witnessed a surge of interest in the application of human rights to health and health care issues, including a growth of health rights litigation. But has this marriage of human rights and health care been a happy one?
תקציר בעברית: בחודש אוגוסט 2014, על רקע הלחימה בעזה, התעוררה סערה תקשורתית וציבורית סביב חתונתם ש... more תקציר בעברית: בחודש אוגוסט 2014, על רקע הלחימה בעזה, התעוררה סערה תקשורתית וציבורית סביב חתונתם של מורל מלכה ומחמוד מנסור, יהודייה שהתאסלמה וצעיר מוסלמי. פרסום על אודות החתונה הופיע לראשונה בעמוד הפייסבוק של ארגון להב"ה – הארגון למניעת התבוללות בארץ הקודש. הארגון הפיץ העתק של ההזמנה לחתונה של בני הזוג, וקרא לתומכיו להתייצב במקום האירוע כדי להפגין ולמחות נגד נישואי הזוג המעורב. "יום ראשון כולנו בראשון [ראשון לציון – מקום האירוע]. נבלה נעשתה בישראל! אנחנו לא שותקים, אנחנו מגיעים למחות. תבואו עם שלטים ורמקולים. בשם ה' נעשה ונצליח! שתפו לכולם! לצערנו זה אמיתי", כך נכתב בעמוד הפייסבוק של הארגון.
דברים אלה, שהיו חלק מקמפיין ציבורי נגד החתונה, הכו גלים ברשת וגרפו גלי אהדה בפייסבוק. סקר שנערך בעקבות המחאה אף העלה ש-72% מהיהודים בישראל מתנגדים לחתונה בין-דתית, ו-72% מהם ינסו למנוע חתונת בן משפחה עם ערבי. ואולם במקביל לכך, הפרסומים בעמוד הפייסבוק של להב"ה הולידו תגובת-נגד, והדיון הציבורי בנושא השתלט במהרה על דפי העיתונים ועל מהדורות החדשות. מאמרי דעה לכאן או לכאן – אלו התומכים בקיום החתונה ואלו המתנגדים לה – שטפו את אתרי החדשות באינטרנט. הפרשה גררה התייחסות גם מצדו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שגינה את ההסתה והגידופים כלפי בני הזוג בציינו כי "קו אדום עובר בין חופש הביטוי והמחאה לבין הסתה". אנשי ציבור נוספים הביעו עמדה ברוח זו.
על רקע מציאות זו ולנוכח החשש מפני שיבוש אירוע החתונה, ניסו בני הזוג להביא לידי ביטול ההפגנה באמצעות פנייה לבית המשפט להוצאת צו למניעת ההפגנה מכוח סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. במסגרת ההליך המשפטי ובעקבות הפצרות בית המשפט באו הצדדים לכלל הסכמה בנוגע למתכונת ההפגנה, ונקבע שתיערך במרחק 200 מטרים ממקום האירוע בראשון לציון. נציגת המשטרה העירה במהלך הדיון בבית המשפט כי אישור לקיום ההפגנה לא התבקש וממילא לא ניתן, וכי כלל לא ברור אם אכן מדובר בהפגנה הטעונה רישיון. ביום 17.8.2014 התקיימה החתונה כסדרה, כאשר במרחק של כ-100 מטרים ממקום האירוע התנהלו הפגנות סוערות של כמה מאות מפגינים המשתייכים לשני המחנות: המחנה האחד הורכב מאנשי ארגון להב"ה ותומכיו, שהשמיעו קריאות בגנּות החתונה המעורבת; ואילו המחנה האחר הורכב מתומכי החתונה, שביקשו להוכיח כי "הרחוב אינו שייך למשוגעים". את האירוע אבטחו כ-100 שוטרים שנפרסו במקום בסיוע כוחות יס"מ. בשלב מסוים, חלק מן המפגינים ניסה לפרוץ לאולם שבו נערך האירוע, ואחדים מהם נעצרו במהלך הערב.
הדיון הציבורי רוּוי היצרים שנלווה לעיסוק בפרשה, כמו גם ההליך המשפטי שהתנהל בשוליה, מעוררים עניין בשלושה מישורים. המישור הראשון נוגע לרקע המשפטי שאופף את נסיבותיה של הפרשה, כלומר: דיני הנישואים החלים בישראל. התלהטות הרוחות סביב פרשת החתונה והעימות בין מתנגדי החתונה לבין תומכיה מסתירים עובדה בסיסית אחת, והיא שדיני הנישואים בישראל כלל אינם מאפשרים נישואים בין-דתיים. בהקשר זה נסביר כי המחאה נגד חתונת מורל ומחמוד מבטאת את ההשקפה שלפיה האישה היא קניינו של הגבר אשר לו היא נשואה, ובד בבד היא מבטאת את החשש המסורתי מפני "הגבר הזר", הנתפס כצייד מיומן ושופע מיניּות אשר מנסה לפתות את בנות ישראל "התמימות והטהורות".
המישור השני של הדיון נוגע לשאלה החוקתית, היינו, להכרעה בנוגע לקיומה של ההפגנה בכפוף לאיזון בין הזכות לפרטיות של בני הזוג המתחתנים ובין הזכות להפגין ולמחות (שמהווה, כפי שנקבע בפסיקה, מרכיב בסיסי בזכות לחופש הביטוי) של תומכי ארגון להב"ה. הגם שההליך המשפטי בפרשה זו לא מוצה עד תום בשל פשרה שבית המשפט לחץ על הצדדים לקבלה ושעל טיבה נעמוד בהמשך, הייתה זו בכל זאת אחת הפעמים הבודדות, למיטב ידיעתנו, שבה ניצב בית המשפט בישראל בפני הכרעה בנוגע להפגנה שמכוונת כלפי אירוע פרטי לחלוטין של שני אנשים פרטיים. בהקשר זה, אנו סבורים שבית המשפט שגה בכך שקיבל את הפשרה בין הצדדים – פשרה אשר למעשה הוא יזם – והעניק לה תוקף מחייב. פשרה זו אינה משקפת איזון ראוי בין הזכויות המנוגדות שעל הפרק. מדובר בעניינם של שני אנשים פרטיים, ולכן, לשיטתנו, זכות ההפגנה והמחאה נסוגה מפני הזכות לפרטיות של בני הזוג. זאת ועוד, על אף שמדובר בהפגנה שתמציתה וכל תכליתה קידום רעיון גזעני מיסודו, בית המשפט נמנע מדיון עקרוני בדבר אופייה וטיבה של ההפגנה על פי אמות המידה המשפטיות שנוגעות לאישור הפגנות. את העדפתו של בית המשפט שלא לקיים דיון עקרוני במקרה זה נבקש להסביר על רקע נטייתו הכללית של בית המשפט בישראל להימנע מדיון מהותי כאשר מדובר בהפגנות המכוונות נגד קבוצות מיעוט מוחלשות, כגון אוכלוסיית הלהט"ב והציבור הפלסטיני-ישראלי.
המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה.
תקציר בעברית: המשפט החוקתי הישראלי ניצב על פרשת דרכים, והדרך בה יפורשו חוקי היסוד החדשים עשויה לה... more תקציר בעברית: המשפט החוקתי הישראלי ניצב על פרשת דרכים, והדרך בה יפורשו חוקי היסוד החדשים עשויה להוביל אותו לכיוונים שונים. המאמר דן בהגנה החוקתית על קניין, ובפרשנות שניתנה לזכות זו עד כה בפסיקה ובספרות.
תקציר בעברית: בשנים האחרונות הססמה "חוקה בהסכמה" (בנוסח של המכון הישראלי לדמוקרטיה) או שמא "חוקה ... more תקציר בעברית: בשנים האחרונות הססמה "חוקה בהסכמה" (בנוסח של המכון הישראלי לדמוקרטיה) או שמא "חוקה בהסכמה רחבה" (בנוסח של ועדת החוק, חוק ומשפט של הכנסת), הייתה למרכזית בדיון הציבורי על שאלת החוקה בישראל. מן הסתם, ברקע להבלטת רעיון ההסכמה נמצאות המחלוקות שהתפתחו בשנים האחרונות סביב פרשנות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. מחלוקות אלו נבעו מחקיקת חוקי יסוד אלה ללא דיון ציבורי נרחב, כמו גם מהוויכוח בנוגע לשאלה אם חוק יסוד אלו בישרו "מהפכה חוקתית" ומהמחלוקות על היקף השתרעותם של חוקי היסוד ועל הלגיטימיות של ביקורת שיפוטית לאורם. מחלוקות אלו והמאבקים הציבוריים הכרוכים בהן סביב תפקידו של בית המשפט העליון, יצרו תחושה שהמהלך החוקתי נעשה ללא לגיטימיות רחבה, ושיש צורך להחליפו או להשלימו במהלך שייעשה בהסכמה או שמא בהסכמה רחבה.
אבל ברעיון של "חוקה בהסכמה", שלא לומר "חוקה בהסכמה רחבה", יש פרדוקס שטמון למעשה בעצם הרעיון של חוקה. מצד אחד, חוקה אמורה לשקף ולעגן נורמות דמוקרטיות שביסודן הגנה על זכויות אדם. תפקיד חשוב במיוחד נתון לזכויות אלה בהגנה על מי שכוחו הפוליטי חלש או על מי שעלול להיות קרבן לדעות קדומות ולרמיסת זכויותיו על ידי הרוב. אך מצד שני, הצורך שחוקה תתקבל על ידי גוף שמייצג את הרוב (אספה מכוננת, פרלמנט או משאל עם) מחזיר את הכוח לקבוע את תוכן החוקה לאותם מנגנוני כוח פוליטיים, שבהם זכויותיהם של החלשים פוליטית (ו/או כלכלית) והמיעוטים עלולות להיזנח.
תקציר בעברית: במשך שנים רבות, הטרידה את ארגון אמנסטי אינטרנשיונל השאלה אם נושא זכויות גייז הוא חל... more תקציר בעברית: במשך שנים רבות, הטרידה את ארגון אמנסטי אינטרנשיונל השאלה אם נושא זכויות גייז הוא חלק מן המנדט של הארגון. האם יש להגדיר מחדש את המנדט, כך שיכלול את הנושא? קבוצה של חברי אמנסטי, שפעלה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 לקידום נושאים הומו-לסביים, ניסתה להביא לכך שמנדט הארגון יכלול במפורש גם הגנה על "נטייה מינית". ניסיונות אלו כשלו, שכן חזרה ועלתה הטענה שמעורבות של אמנסטי בנושא עלולה לפגוע בפעילותו מחוץ לעולם המערבי. עם זאת, ב-1979 קבע אמנסטי שאנשים אשר נעצרו בשל מאבקם לקידום זכויות גייז ייחשבו לאסירי מצפון, ולכן הטיפול בהם יהיה במסגרת המנדט של אמנסטי. במהלך שנות התשעים התרחבה הפעילות בתחום, הודות לעקשנותן של קבוצות בתוך הארגון. ב-1991 החליט אמנסטי להרחיב את עבודתו בתחום ולפרש את המנדט שלו ככולל, בתור אסירי מצפון, גם אנשים שנאסרו בשל היותם הומוסקסואלים.
נקודת ציון חשובה בשבירת השתיקה של אמנסטי בעניין זכויות הומואים ולסביות הסתמנה בזמן ה-Gay Games (משחקי הספורט ההומו-לסביים) באמסטרדם ב-1998. הסניף ההולנדי של אמנסטי הפיק אז פוסטר נפלא על הנושא, שעוצב וצולם בידי ארווין אולף (Olaf).בפוסטר "Gay rights are human rights" מופיעה דנה אינטרנשיונל, הזמרת הטרנסקסואלית, שזמן קצר לפני שהופק הפוסטר זכתה בתחרות האירוויזיון לשנת 1998 כנציגת ישראל. כידוע, עוד קודם להשתתפותה באירוויזיון, הייתה דנה לזמרת מצליחה ביותר בישראל, וגם למזוהה עם הקהילה הקווירית הישראלית, כפי שבא לידי ביטוי בהופעותיה באירועי הגאווה ובהצהרותיה הפוליטיות בנושאים הומו-לסביים (זיו 1999). בפוסטר זה, דנה אינטרנשיונל פוגשת את אמנסטי אינטרנשיונל. דנה, זמרת ישראלית-יהודייה-מזרחית, מופיעה בפוסטר כשהיא עוטה רעלה ונחזית לפתע ספק כקדושה-נוצרייה, ספק כערבייה או אפילו כפלסטינית.
מאמר זה יעסוק בשאלות הבאות: מה משמעות הדבר, שדנה אינטרנשיונל מייצגת בפוסטר את זכויות הגייז? מה משמעות הדבר, שהיא מייצגת את אמנסטי אינטרנשיונל? מהי המשמעות של היותה מייצגת – לפחות באירוויזיון – את ישראל? האם ייצגה דנה את ישראל באירוויזיוון, או שמא ייצגה זהות קווירית (אירופית?) חוצת-גבולות? מהי המשמעות של ייצוג לאומי (באירוויזיון) בעידן הגלובליזציה?
תקציר בעברית: "האפיסטמולוגיה של הארון" הוא הפרק הראשון בספרה של חוקרת הספרות והתיאורטיקנית הקוויר... more תקציר בעברית: "האפיסטמולוגיה של הארון" הוא הפרק הראשון בספרה של חוקרת הספרות והתיאורטיקנית הקווירית איב קוסופסקי סדג'וויק, הנושא שם זה. באפריל 2009, והיא בת 59, נפטרה סדג'וויק ממחלת הסרטן שעמה התמודדה במשך כמעט שני עשורים, והותירה מאחוריה קורפוס הכולל חמישה ספרי מחקר ותיאוריה, כמה כרכים בעריכה ובעריכה משותפת, ספר שירה וספר אוטוביוגרפי המתמקד בטיפול הפסיכולוגי שעברה.
בספרה "האפיסטמולוגיה של הארון" הצביעה סדג'וויק על מרכזיותה של הגדרת ההומוסקסואליות לתרבות המערבית המודרנית. היא חשפה את העובדה שסביב הניגוד הומוסקסואליות/הטרוסקסואליות מתארגן אשכול עשיר של משמעויות תרבותיות, וביצעה דקונסטרוקציה מתוחכמת שלו.
הניתוח שלה מתמקד בסתירות או במתחים שבתוך הגדרת ההומוסקסואליות. ראשית, הסתירה בין מה שהיא כינתה תפיסה מיעוטנית של ההומוסקסואליות, שמגדירה מיעוט קטן ומובחן של אנשים שהם הומוסקסואלים, לבין תפיסה אוניברסלית או מכלילה של ההומוסקסואליות, שלפי ההומוסקסואליות היא רצף, ומאפיין - בפועל או בכוח - של בני אדם באשר הם. הסתירה השנייה היא הסתירה בין התפיסה שלפיה משיכה לבני אותו המין מסמנת חצייה מגדרית או היפוך של תפקידי מגדר (לדוגמה, ההבנה של גבר שנמשך לגברים כנשי או כפחות גברי), להבין התפיסה הנגדית שלפיה משיכה כזו מסמנת דווקא העצמה של סממנים מגדריים ואף בדלנות מגדרית, ביטוי לנטייתם של אנשים מאותו מגדר לחבור יחדיו.
What is more important to a person than their health? Harm to a person's health, whether the resu... more What is more important to a person than their health? Harm to a person's health, whether the result of illness, accident, or intentional injury by another, is likely to cause pain and suffering and perhaps even death. Emerson's declaration 'The first wealth is health!' expresses well the centrality of health in people's lives. It seems that health is one of the most valuable assets a person possesses and its preservation is of supreme importance.
Any conception of human rights intended to protect the things most vital for a person's existence in the world and their ability to live a life of dignity and equality, free of degradation and with the capacity to make the most meaningful choices in life, will accord health a prominent status.
In light of this importance of health in a person's life, it could be expected to take a central place in the canon of human rights. But for many years, the right to health has been relegated to the 'stepchild' status generally assigned to social or so-called 'second generation' rights. The traditional development of the conception of human rights as consumed primarily by civil and political rights has not side-stepped the right to health. In the international arena, even though the right to health was defined more than a half century ago, the different human rights frameworks have been slow to address it, echoing the traditional treatment of other social rights.
However, recent years have seen an increase in awareness regarding social rights in general and the right to health specifically. The discussion of the right to health has expanded at the international and national levels.
The 2010 Israeli Supreme Court judgment in the matter of the Jerusalem Open House for Pride and T... more The 2010 Israeli Supreme Court judgment in the matter of the Jerusalem Open House for Pride and Tolerance, Jerusalem’s LGBT community center, was a turning point in both its recognition of equality for the gay community and its adoption of the discourse that sets LGBT rights as signifying Israel as a liberal democracy and as distinguishing it from other states. This article explores LGBT rights politics in Israel and beyond, taking a critical look at the terms “homonormativity” and “homonationalism.”
Homonormativity has been described as neoliberal sexual politics that does not challenge the dominant heteronormative institutions and is anchored in domesticity and consumption. Homonationalism has been described as nationalist homonormativity, in whose framework “domesticated” homosexuals serve as ammunition for nationalism. The discussion of homonationalism highlights a process whereby the homosexual, rather than being viewed as a threat to the state and its security, has been transformed into someone who is perceived as integrated in the state and who distinguishes it from other states through its tolerance towards him.
Homonormativity and homonationalism are preconditions for “pinkwashing”: the use of LGBT rights for propaganda purposes. The article will argue for the need for non-reductive conceptions of the connection between homonationalism, homonormativity, and pinkwashing, as well as point to the contradictions between domesticity and consumption that exist within the notion of homonormativity.
The slaying of two gay youths in a 2009 shooting attack at the Barnoar gay youth center in Tel Aviv was a turning point in LGBT rights politics in Israel. The reactions to this incident marked the rise of the new homonationalism alongside the intensification of criticism of this phenomenon, leading to divisive rifts amongst activists. This article examines the “deal” that was woven in the shadow of the Barnoar attack between the gay community establishment and the nationalist establishment and the ensuing crisis in queer politics. In response to the ascent of homonormativity and homonationalism, there was a strengthening of identity politics amongst the groups that are excluded from them, while the queer politics that challenged essentialist notions of identity fell into crisis. The queer idea was at times turned into simply one more identity (“Q”) in the alphabet soup of identities, at the expense of its critical potential and effectiveness.
This is an introduction to a volume, in which we explore the power of health care rights in diver... more This is an introduction to a volume, in which we explore the power of health care rights in diverse health care systems. Does a right to health care serve to advance greater equity or does it in fact advance the opposite result? Does the recognition of a right to health care help sustain public values (like equality) in systems that are undergoing privatization? Or, to the contrary, does a focus on right-based norms foster individualism and excerbate inequalities brought about by privatization? Does the legal means by which health care rights are established make a difference (whether in a constitutional document, in a statue, etc.)? How do courts balance the rights of an individual against collective of health rights protections? To what extant are broader legal, economic, and political considerations taken into account in the courts' reasoning about health rights? Does the interpretation of the right to health vary depending on the model of health system involved (e.g., private insurance, social insurance, single payer [public/tax-financed])?
In the summer of 2007 Israel imposed a yet-to-be lifted closure on the Gaza Strip, restricting th... more In the summer of 2007 Israel imposed a yet-to-be lifted closure on the Gaza Strip, restricting the movement of goods and people into and out of Gaza. Israel holds its closure policy to be legal under international law so long as it meets the humanitarian minimum standard and allows the entry of what is necessary for the subsistence of Gaza's population. Israel has repeatedly asserted that since there is no starvation in the Gaza Strip, there is no humanitarian crisis and no violation of international law. This stance disregards power relations and the broader contexts of the closure and its effects. Food power is exercised not only through direct control over food supply and food availability, but also by impacting people’s access to adequate food. The restrictions on the inflow of raw materials and construction materials, exports, and the movement of people have had a significant long-term effect. By crippling the Gaza economy, Israel’s closure policy has impoverished the civilian population and considerably diminished food security. Analyzing the situation through the framework of International Humanitarian and Human Rights Law, the article examines the relationship between food security, food power, and food sovereignty and the right to food. It argues that the concept of food power should be expanded to include situations like Israel’s closure on Gaza. It also puts "sovereignty" back into the concept of "food sovereignty" and refers to it as a framework that complements, rather than replaces, food security.
תקציר בעברית: עובדות רבות בפרשת חן אלקובי שנויות במחלוקת. אין מחלוקת לגבי העובדה שחן אלקובי נולד ... more תקציר בעברית: עובדות רבות בפרשת חן אלקובי שנויות במחלוקת. אין מחלוקת לגבי העובדה שחן אלקובי נולד עם איברי מין נקביים ונתפס בעיני הסביבה החיצונית כבת, וכן אין מחלוקת שבשלב מסוים החל חן אלקובי, לפחות בחלק מהזמן, לחיות כבן ולהציג עצמו ככזה. בכתב האישום המתוקן שהוגש נגד אלקובי, כחלק מעסקת הטיעון במשפטו, נטען שאלקובי, יליד 1981, ונאשם נוסף קשרו בשנים 2001-2002 קשר להכיר לאלקובי בנות לשם חברות, כאשר בלשון כתב האישום, "הנאשמת תתחזה לגבר".
אלקובי, שלפי כתב האישום הציג עצמו בשם "קובי" או "קובי ביטון" או "קובי אלקובי", היה לבוש כגבר ודיבר על עצמו בלשון זכר. כאשר עלה חשד, כדברי כתב האישום, בדבר היות אלקובי אשה, הוסבר כי יש לאלקובי בת דודה ששמה חן אלקובי הדומה לה מאוד וכי אנשים מבלבלים ביניהם. כתב האישום המתוקן התייחס לארבעה מקרים של קשרים שונים שנוצרו בין אלקובי לבין ארבע מתלוננות. בעניין המתלוננת הראשונה נטען כי אלקובי ("הנאשמת" בלשון כתב האישום) התחזה לבחור ששמו "קובי", וכי המתלוננת התאהבה ב"קובי" ונוצר ביניהן קשר "כבין בחור לבחורה"; בעניין המתלוננת השנייה נטען כי היא ואלקובי היו "לחברים"; לעניין המתלוננת השלישית נטען שנוצרו ביניהן "קשרי ידידות"; ולעניין המתלוננת הרביעית נטען כי מתלוננות זו התאהבה באלקובי בהאמינה שהוא גבר ו"הן" (בלשון כתב האישום) נעשו זוג. לאור דברים אלה הואשם אלקובי בעברה של התחזות כאדם אחר, בניגוד לסעיף 441 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
בעניינן של שתיים מהבחורות שנוצר עמן קשר הואשם אלקובי גם בעברות נוספות הקשורות למגעים שנטען כי התקיימו בינו ובין המתלוננות: אשר למתלוננת האשונה, שעל פי כתב האישום "התאהבה [...] ב'קובי' בהאמינה לנאשמת כי היא גבר", נטען שהשניים התנשקו ושבאחד המקרים נישק אותה "קובי" תוך החדרת לשונו לפיה. בגין עובדות אלה הואשם אלקובי בעברה של "מעשה מגונה" שההסכמה לו הושגה תוך מרמה לגבי מיהות העושה, בניגוד לסעיף 348(א) לחוק העונשין. באשר למתלוננת השנייה נטען בכתב האישום כי במסגרת קשר רומנטי שנוצר בינה ובין חן, ניסה "קובי", כפי שמגדיר זאת כתב האישום, לבעול אותה בשלוש הזדמנויות שונות, כאשר בכל פעם ניסה "קובי... להחדיר לאיבר מינה של המתלוננת ב' חפץ בלתי ידוע לתביעה, שהיה קשור באופן כלשהו לגופו של 'קובי', וזאת נוסף על כך שנישק אותה וליטף את חזה". עוד נטען כי בעת ביצוע המעשים היתה המתלוננת קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, ו"קובי" ידע זאת. בגין עובדות אלה הואשם אלקובי ב"מעשה מגונה" שההסכמה לו הושגה במרמה לגבי מיהות העושה, וכן בניסיון לאינוס, וזאת לאור סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין הקובע כי בעילת אשה בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה מהווה אינוס. ההאשמה בכתב האישום המתוקן בניסיון לאינוס במקום באינוס היתה תוצאה של עסקת הטיעון.
יש לציין כי אחת מארבע המתלוננות המקוריות נגד אלקובי כתבה מכתב לשופט שבו חזרה בה מעדותה שמסרה במשטרה, וכתבה שהיא נגררה להתלונן נגד אלקובי אף על פי שידעה כל העת כי מדובר, כדבריה, באשה, ולא בגבר, וזאת בשל חששה להיחשף כלסבית לפני משפחתה וחבריה. "עכשיו לראשונה אני מוכנה להודות בפניך", כתבה מתלוננת זו, "וגם בפני עצמי, שאני לסבית"...
חן אלקובי עצמו לא העיד בבית המשפט. עם זאת יש להדגיש כי הוא הכחיש את הטענה שקיים מגע מיני עם המתלוננת שהתלוננה על כך, וטען, בראיון לעיתונות, שלא היו ביניהם אלא נשיקות וחיבוקים: "כל עניין האקט המיני בדוי לגמרי". עוד טען אלקובי כי הוא סיפר לאותה מתלוננת שהוא "בת-בן" ועל "הבעיה שלי והבלבול שלי".
לאור עסקת הטיעון שבמסגרתה הודה אלקובי בכל מה שיוחס לו בכתב האישום המתוקן, לא נזקק בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים בעניינים שנויים במחלוקת אלה. בעקבות הכרעת הדין, ניתן, בספטמבר 2003, גזר הדין שבו נידון אלקובי למאסר בפועל של שישה חודשים שהומר בעבודות שירות, וכן למאסר על תנאי של שנה לתקופה של עשרים וארבעה חודשים, ואף חויב בפיצוי כספי לשתיים מהמתלוננות. בקביעת העונש התחשב בית המשפט, בין היתר, בכך שאלקובי שהה כמעט כחודש ימים בבית המעצר, ונוסף על כך היה במעצר בית כתשעה חודשים. גזר הדין הסתמך על המערכת העובדתית, שפורטה בכתב האישום המתוקן.
במסגרת מאמר זה לא אוכל ולא אנסה לקבוע ממצאים עובדתיים בנושאים שנותרו שנוים במחלוקת. עם זאת אבקש לקרוא את גזר הדין, שבמסגרתו נכנס בית המשפט בעובדי הקורה של המקרה, ולבחון את ההיבט המשפטי של הפרשה ואת השאלות שהיא מעלה לגבי היחס בין משפט לבין, מגדר ומיניות. מוקד דיוני לא יהיה חן אלקובי, האדם הספציפי, אלא המשפט וגזר הדין והשאלות שהם מעלים על אודות ההסדרה (רגולציה) המשפטית של מין, מגדר ומיניות.
תקציר בעברית: ״כל מטבח מספר סיפור". במילים אלו נפתח "ספר הבישול היהודי — מזרח ומערב" של קלודיה רו... more תקציר בעברית: ״כל מטבח מספר סיפור". במילים אלו נפתח "ספר הבישול היהודי — מזרח ומערב" של קלודיה רודן, ספר שהוא הרבה יותר מספר בישול. הספר הוא מפסגות היצירה של רודן, הנחשבת לאחת מכותבות האוכל החשובות בעולם ומכונה על ידי רבים "אנתרופולוגית של אוכל". אולי יותר מכל כותבת מזון אחרת עמדה רודן על הקשר בין אוכל ומתכונים לבין הסיפור שהם מספרים — סיפור על תרבות, מקום והיסטוריה, סיפור שרודן מספרת בספר זה ובספריה האחרים. בגלל הראייה התרבותית וההיסטורית הייחודית של רודן בנוגע לאוכל, וגם בגלל מקום הכבוד שקיבלו כמה ממתכוניה במטבחים הביתיים שלנו, שוחחנו עמה לרגל הכרך העוסק במשפט ואוכל בסדרה "משפט, חברה ותרבות".
This article presents research demonstrating that the right to health plays different roles in di... more This article presents research demonstrating that the right to health plays different roles in different types of health systems. In high-income countries with tax-funded health systems, we usually encounter a lack of an enforceable right to heath. In contrast, rights play a more significant role in social health insurance/managed competition systems (which are present in a mixture of high-income and middle-income countries). There is concern, for example in Colombia, that a high volume of rights litigation can challenge the very sustainability of a public health care system and distort resources away from those most in need. Finally, in middle-income countries with big gaps between a poor public health system and a rich private one, we are more likely to find an express constitutional right to health care (or one is inferred from, for example, the right to life). In some of these countries, constitutional rights were included as part of the transition to democracy and an attempt to address huge inequi-ties within society. Here the scale of health inequities suggests that courts need to be bolder in their interpretation of health care rights. We conclude that in adjudicating health rights, courts should scrutinize decision-making through the lens of health equity and equality to better achieve the inherent values of health human rights.
The increasing role of litigation in the protection of the right to health has evoked great inter... more The increasing role of litigation in the protection of the right to health has evoked great interest in recent years. Together with this concern with the right to health in general in both domestic and international litigation, the examination of access to health care from a human rights perspective is also clearly rising. This growing attention to litigation has focused on access to health care within domestic settings, raising questions about the setting of priorities, rationing, decision making, and so forth.
This article looks at another context of litigation, involving residents of an occupied territory in the courts of law of the occupying power. Specifically, it considers the right to health of Palestinians from the Occupied Palestinian Territory (OPT) as discussed in Israeli courts, a setting unlike the one usually tackled in the literature on health rights litigation and one that raises unique questions.
In September 2016, the UN Human Rights Council appointed an Independent Expert on protection agai... more In September 2016, the UN Human Rights Council appointed an Independent Expert on protection against violence and discrimination based on sexual orientation and gender identity (SOGI). Less than a month later, the World Bank President announced the appointment of an advisor on SOGI, a newly created senior position tasked with promoting lesbian, gay, bisexual, transgender and intersex (LGBTI) inclusion throughout the work of the World Bank. Both developments are part of a wider trend of global institutions beginning to engage with LGBT/LGBTI issues.
In this article, I identify and analyse these developments, arguing that we are witnessing an emerging phenomenon I call 'global gay governance' (GGG). By 'gay governance', following the work of scholars on governance feminism, I mean the forms in which LGBT advocacy and ideas get incorporated into state, state-like and state-affiliated power. In previous work, I showed that gay governance occurs at the municipal, national and global levels. This article extends this work by focusing on GGG at the level of global institutions.
Uploads
Papers by Aeyal Gross
בחלק ב' אציג כמה עקרונות יסוד לגבי הזכות לבריאות, בייחוד כפי שפותחה במשפט הבינלאומי, הרלוונטיים לנושא של בריאות להט"ב. בחלק ג' אבחן את מעמד הזכות לבריאות במשפט הישראלי ואעמוד על העקרונות בדבר זכות זו הקבועים בחקיקה הישראלית שהם בעלי רלוונטיות מיוחדת להגנה על הזכות לבריאות של להט"ב. בחלק ד' אתמקד בעקרונות של נגישות ומקובלות ואבחן בעיות של נגישות ומקובלות בנוגע לבריאות עבור להט"ב. בחלק ה' אבחן כיצד גישת זכויות לבריאות עשויה לסייע בהתמודדות עם בעיות ייחודיות של בריאות להט"ב.
בסיכום הפרק אדון בסכנות שבמפגש להט"ב–בריאות ובעקרונות שבלב הזכות לבריאות, שראוי שינחו מפגש זה. במהלך הפרק אראה כיצד ההטרונורמטיביות של החברה משפיעה על הזכות לבריאות של להט"ב הן בכך שהיא חלק מתנאי הרקע החברתיים שמשפיעים על מצב בריאותי, והן בשל השפעתה על הנגישות לטיפול רפואי הולם.
שתי סוגיות הקשורות לנגישות להט"ב לבריאות ולא נדונות בפרק זה הן סוגיית נגישות להט"ב לטיפולי פריון והולדה, שם בולטת בייחוד הפליית של בני זוג מאותו מין בכל הנוגע לנגישות לפונדקאות; וכן סוגיית ההכרה בבני זוג מאותו מין במערכת הבריאות, לצורך קבלת החלטות רפואיות, שנוגעת בהכרה בזוגיות.
The post-1995 Israeli health care system has been described as reflecting hybrid Bismarck-Bevridge model. Prior to 1995, both health insurance and health care services in Israel were for the most part provided by four Sick Funds. The 1994-1995 did not abolish the Sick Funds, but transferred the financial responsibility for health care to the state and made health insurance mandatory and universal.
כל אלו דוגמאות לכללים ממשפט המדינה, אך תפיסה פלורליסטית של משפט מכירה בכך שמשפט המדינה מספק תמונה חלקית של הכללים המסדירים את תחומי חיינו ובהם אוכל ואכילה. אנשים מאמצים מרצונם כללי כשרות המשפיעים על תוכן הצלחת שלהם (למשל יהודים דתיים הצורכים רק "חלב ישראל"). כללים אחרים מאומצים מטעמים אתיים (למשל טבעונים, האוכלים את דגני הבוקר רק עם חלב שאינו מופק מן החי, כמו חלב סויה, חלב אורז, חלב שיבולת שועל ועוד).כללים אחרים של משטר תזונתי נעוצים בטעמי בריאות (מזון נטול גלוטן או נטול חומרים משמרים) או בשיקולי מידות גוף של הסועדים (המבקשים לרדת או לעלות במשקל, ולכן יאכלו את דגני הבוקר רק עם חלב דל שומן או שיימנעו מדגנים המכילים סוכר). יש עוד ועוד דוגמאות.
הדוגמאות ממחישות את תפקיד המשפט בשאלה מה נמצא בצלחת שלנו — החל בארוחת הבוקר ועד הביס האחרון, או כוס המשקה האחרון, של הלילה. הכרך עוסק בתפקיד זה של המשפט, בתקווה שתפקיד זה והאופן שבו הוא פועל יהיו סמויים פחות מן העין.
המאמר בוחן את הפוליטיקה של זכויות להט"ב בישראל, תוך בחינה ביקורתית של המונחים 'הומונורמטיביות' ו'הומולאומיות': הומונורמטיביות תוארה כפוליטיקה מינית נאו-ליברלית, שאינה מאתגרת את המוסדות ההטרונורמטיביים הדומיננטיים ומעוגנת בביות וצרכנות; הומולאומיות תוארה כהומונורמטיביות לאומית, שבמסגרתה הומואים 'מבויתים' מספקים תחמושת ללאומיות. הדיון בהומולאומיות מצביע על תהליך שבו ההומו נהפך ממי שנתפס כאיום על המדינה ועל ביטחונה למי שנחשב כמשולב בה ומבחין אותה, על ידי הסובלנות שמופנה כלפיו, ממדינות אחרות. הומונורמטיביות והומולאומיות הן תנאים מקדימים ל'פינקוושינג' - השימוש בזכויות להט"ב לתעמולה. המאמר מצביע על הצורך בתפיסות לא רדוקטיביות של הקשר בין הומולאומיות, הומונורמטיביות ופינקוושינג, כמו גם על הסתירות בתוך הרעיון של הומונורמטיביות בין ביות לבין צרכנות.
הרצח בברנוער היה נקודת מפנה בפוליטיקה של זכויות להט"ב. התגובות לו סימנו את עליית ההומולאומיות החדשה, אך גם את התחזקות הביקורת עליה בצורה שיצרה פיצולים בקרב פעילים. המאמר מצביע על ה'עסקה' שהתרקמה בצל הרצח בין הממסד הגאה לממסד הלאומי, ומצביע על המשבר של הפוליטיקה הקווירית. כתגובה לעליית ההומונורמטיביות וההומולאומיות התחזקה פוליטיקת הזהות של הקבוצות המודרות ממנה, והפוליטיקה הקווירית כפוליטיקה שמערערת על תפיסות מהותניות של זהות נמצאת במשבר. הרעיון הקווירי נהפך לעתים לעוד זהות ("ק") במרק האלפבית, על חשבון הפוטנציאל הביקורתי והאפקטביות שלו.
קאשור הואשם במרמה בדבר זהותו הלאומית, ונפסק שהוא הציג עצמו "בכזב" כיהודי, נוסף על מרמה לגבי מעמדו האישי. העמדתו לדין והרשעתו עוררו דיון ציבורי ומשפטי עשיר בשאלות של מין, לאום והקשר ביניהם. באותה שנה (2012) הוסר חלקית איסור פרסום על פרשה אחרת, פרשת "פלונית", שהסתיימה בהרשעה בעברת אונס במרמה לגבי מיהות העושה, שבה האשמה הייתה התחזות מגדרית. היה זה המקרה השני בישראל של הרשעה בנסיבות כאלה. המקרה הראשון, בשנת 2003 ,היה זה של חן אלקובי, והוא זכה לתהודה ציבורית גדולה יותר.
אלקובי הועמד לדין והורשע במסגרת הסדר טיעון בעברה של ניסיון לאונס במרמה לגבי מיהות העושה, ובעברה של התחזות לאדם אחר. ההרשעה התבססה על מסכת עובדות שתיארה יחסים שקיים אלקובי — אדם צעיר שנולד עם איברי מין נקביים אך חי כגבר לפחות חלק מהזמן — עם כמה בחורות צעירות ממנו.
במאמר זה אדון בשאלות שמתעוררות לנוכח מקרים אלו ומקרים אחרים דומים להם בארץ ובעולם — שאלות בנוגע לשימוש בקטגוריה של עברת האונס במרמה במקרים הנוגעים לסוגיות של זהות מגדרית ולאומית וחצייתה. מטבע הדברים לא אדון במכלול שאלות המשפט הפלילי העולות מעברת האונס במרמה. תחת זאת, אראה כיצד בחינה משולבת של הפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות מגדרית ושל הפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות לאומית, חושפת את הדרך שבה כללי המשפט הפלילי שעוסקים בעברת האונס במרמה לגבי מיהות העושה מופעלים כדי לשמר את הסדר הלאומי–מגדרי מפני חציית גבולות אסורה.
חציית הגבולות שבגינה ניתן העונש היא למעשה כפולה: היא באה לידי ביטוי הן בעצם מעשה ההתחזות, שמערער את היציבות וה"טבעיות" של קטגוריות זהות שעומדות בבסיס הסדר הלאומי–מגדרי (בפרט בהקשר של קיום יחסים אינטימיים) והן בעצם קיומם של יחסים שנתפסים בסדר זה כבעייתיים. כמו כן אראה כיצד הפסיקה שעוסקת בחציית גבולות המגדר והלאום מענישה את האדם שחורג מהזהויות שיוחסו לו, וכיצד בחינה השוואתית של פסיקה זו חושפת לא רק את האופי הפרפורמטיבי של הזהות המגדרית אלא גם את האופי הפרפורמטיבי של הזהות הלאומית. המשפט הפלילי ממלא תפקיד בשימור הגבולות של שתי זהויות אלו ובענישת אלה המנסים לחצותם — ובפרט אלה המנסים "לעבור" כבעלי זהות פריבילגית.
כותבים ישראלים אחדים כבר עסקו בשאלת ההכרה בזכויות החברתיות, אך בשנים האחרונות הוסיף וגיבש בית המשפט העליון את תפיסתו בנושא, בייחוד בעניין עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי, שעסק בעתירות כנגד תוקפם של קיצוצים בקצבאות של הבטחת הכנסה. תפיסה זו של בית המשפט העליון, המתמקדת בהגנה חוקתית על מינימום של קיום בכבוד, והביקורת עליה יעמדו במרכזו של המאמר. בעיקרו של דבר, המאמר יצביע על הבעייתיות הנובעת מן ההכרה בזכויות החברתיות במסגרת הזכות לכבוד ויעמוד על הצורך בהמרתה של הגישה המתייחסת לזכויות החברתיות כאל קטגוריה נפרדת ומובחנת בגישה המכירה באופי החברתי והחלוקתי של כלל הזכויות.
תפיסת זכויות אדם שנועדה להגן על הדברים החשובים ביותר לקיומו של אדם בעולם, על האפשרות שלו לחיות את חייו בכבוד ובשוויון, חופשי מהשפלה, תוך שהוא יכול לעשות את הבחירות המשמעותיות בחייו, תיתן מקום מרכזי לבריאות: הבריאות חיונית כדי לאפשר לאדם לתפקד בעולם, להיות חופשי מכאב וסבל, להגשים את עצמו ואף לחיות.
טול מבן את חופש הביטוי, את חופש הדת, אולי אפילו את החינוך - ועדיין תוכל להחזיר לו אותם. תיקון באיחור לא יפחית את עוצמת הפגיעה, אך עשוי להקטין את הנזק שנגרם. לעומת זאת, הפגיעה בבריאות הנה תכופות בלתי-הפיכה וכל מכשול בפני מימוש הזכות פוגע בגופו של האדם ואף עלול להוביל לסוף חייו.
לנוכח חשיבותה של הבריאות לחייו של אדם היה ניתן לצפות שהיא תזכה במקום מרכזי בקנון של זכויות האדם. אך במידה רבה אין הדבר כך: הזכות לבריאות סבלה לאורך שנים רבות, במיוחד במשפט הישראלי, אך גם במקומות אחרים, מאותו מעמד של "בן חורג" שהזכויות החברתיות סובלות ממנו באופן כללי. התפתחות המסורתית של תפיסת זכויות האדם כעוסקת בעיקר בזכויות האזרחיות והפוליטיות לא פסחה על הזכות לבריאות, שלא נכנסה כמעט עד כה לשיח החוקתי שלנו. בזירה הבינלאומית, אף שהזכות לבריאות הוגדה כאחת הזכויות החברתיות כבר לפני יותר מחמישים שנה, העיסוק בה במסגרות השונות של זכויות אדם התעכב, כפי שאירע לזכויות החברתיות האחרות.
עם זאת, בשנים האחרונות השתנו הדברים והמודעות לזכויות חברתיות בכלל ולזכות לבריאות בפרט גדלה. הדיון בזכות לבריאות התרחב ברמה הבינלאומית, וכפי שאראה בהמשך המאמר, התרחב העיסוק בבריאות כנושא של זכויות בפסיקה הישראלית.
דברים אלה, שהיו חלק מקמפיין ציבורי נגד החתונה, הכו גלים ברשת וגרפו גלי אהדה בפייסבוק. סקר שנערך בעקבות המחאה אף העלה ש-72% מהיהודים בישראל מתנגדים לחתונה בין-דתית, ו-72% מהם ינסו למנוע חתונת בן משפחה עם ערבי. ואולם במקביל לכך, הפרסומים בעמוד הפייסבוק של להב"ה הולידו תגובת-נגד, והדיון הציבורי בנושא השתלט במהרה על דפי העיתונים ועל מהדורות החדשות. מאמרי דעה לכאן או לכאן – אלו התומכים בקיום החתונה ואלו המתנגדים לה – שטפו את אתרי החדשות באינטרנט. הפרשה גררה התייחסות גם מצדו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שגינה את ההסתה והגידופים כלפי בני הזוג בציינו כי "קו אדום עובר בין חופש הביטוי והמחאה לבין הסתה". אנשי ציבור נוספים הביעו עמדה ברוח זו.
על רקע מציאות זו ולנוכח החשש מפני שיבוש אירוע החתונה, ניסו בני הזוג להביא לידי ביטול ההפגנה באמצעות פנייה לבית המשפט להוצאת צו למניעת ההפגנה מכוח סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. במסגרת ההליך המשפטי ובעקבות הפצרות בית המשפט באו הצדדים לכלל הסכמה בנוגע למתכונת ההפגנה, ונקבע שתיערך במרחק 200 מטרים ממקום האירוע בראשון לציון. נציגת המשטרה העירה במהלך הדיון בבית המשפט כי אישור לקיום ההפגנה לא התבקש וממילא לא ניתן, וכי כלל לא ברור אם אכן מדובר בהפגנה הטעונה רישיון. ביום 17.8.2014 התקיימה החתונה כסדרה, כאשר במרחק של כ-100 מטרים ממקום האירוע התנהלו הפגנות סוערות של כמה מאות מפגינים המשתייכים לשני המחנות: המחנה האחד הורכב מאנשי ארגון להב"ה ותומכיו, שהשמיעו קריאות בגנּות החתונה המעורבת; ואילו המחנה האחר הורכב מתומכי החתונה, שביקשו להוכיח כי "הרחוב אינו שייך למשוגעים". את האירוע אבטחו כ-100 שוטרים שנפרסו במקום בסיוע כוחות יס"מ. בשלב מסוים, חלק מן המפגינים ניסה לפרוץ לאולם שבו נערך האירוע, ואחדים מהם נעצרו במהלך הערב.
הדיון הציבורי רוּוי היצרים שנלווה לעיסוק בפרשה, כמו גם ההליך המשפטי שהתנהל בשוליה, מעוררים עניין בשלושה מישורים. המישור הראשון נוגע לרקע המשפטי שאופף את נסיבותיה של הפרשה, כלומר: דיני הנישואים החלים בישראל. התלהטות הרוחות סביב פרשת החתונה והעימות בין מתנגדי החתונה לבין תומכיה מסתירים עובדה בסיסית אחת, והיא שדיני הנישואים בישראל כלל אינם מאפשרים נישואים בין-דתיים. בהקשר זה נסביר כי המחאה נגד חתונת מורל ומחמוד מבטאת את ההשקפה שלפיה האישה היא קניינו של הגבר אשר לו היא נשואה, ובד בבד היא מבטאת את החשש המסורתי מפני "הגבר הזר", הנתפס כצייד מיומן ושופע מיניּות אשר מנסה לפתות את בנות ישראל "התמימות והטהורות".
המישור השני של הדיון נוגע לשאלה החוקתית, היינו, להכרעה בנוגע לקיומה של ההפגנה בכפוף לאיזון בין הזכות לפרטיות של בני הזוג המתחתנים ובין הזכות להפגין ולמחות (שמהווה, כפי שנקבע בפסיקה, מרכיב בסיסי בזכות לחופש הביטוי) של תומכי ארגון להב"ה. הגם שההליך המשפטי בפרשה זו לא מוצה עד תום בשל פשרה שבית המשפט לחץ על הצדדים לקבלה ושעל טיבה נעמוד בהמשך, הייתה זו בכל זאת אחת הפעמים הבודדות, למיטב ידיעתנו, שבה ניצב בית המשפט בישראל בפני הכרעה בנוגע להפגנה שמכוונת כלפי אירוע פרטי לחלוטין של שני אנשים פרטיים. בהקשר זה, אנו סבורים שבית המשפט שגה בכך שקיבל את הפשרה בין הצדדים – פשרה אשר למעשה הוא יזם – והעניק לה תוקף מחייב. פשרה זו אינה משקפת איזון ראוי בין הזכויות המנוגדות שעל הפרק. מדובר בעניינם של שני אנשים פרטיים, ולכן, לשיטתנו, זכות ההפגנה והמחאה נסוגה מפני הזכות לפרטיות של בני הזוג. זאת ועוד, על אף שמדובר בהפגנה שתמציתה וכל תכליתה קידום רעיון גזעני מיסודו, בית המשפט נמנע מדיון עקרוני בדבר אופייה וטיבה של ההפגנה על פי אמות המידה המשפטיות שנוגעות לאישור הפגנות. את העדפתו של בית המשפט שלא לקיים דיון עקרוני במקרה זה נבקש להסביר על רקע נטייתו הכללית של בית המשפט בישראל להימנע מדיון מהותי כאשר מדובר בהפגנות המכוונות נגד קבוצות מיעוט מוחלשות, כגון אוכלוסיית הלהט"ב והציבור הפלסטיני-ישראלי.
המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה.
אבל ברעיון של "חוקה בהסכמה", שלא לומר "חוקה בהסכמה רחבה", יש פרדוקס שטמון למעשה בעצם הרעיון של חוקה. מצד אחד, חוקה אמורה לשקף ולעגן נורמות דמוקרטיות שביסודן הגנה על זכויות אדם. תפקיד חשוב במיוחד נתון לזכויות אלה בהגנה על מי שכוחו הפוליטי חלש או על מי שעלול להיות קרבן לדעות קדומות ולרמיסת זכויותיו על ידי הרוב. אך מצד שני, הצורך שחוקה תתקבל על ידי גוף שמייצג את הרוב (אספה מכוננת, פרלמנט או משאל עם) מחזיר את הכוח לקבוע את תוכן החוקה לאותם מנגנוני כוח פוליטיים, שבהם זכויותיהם של החלשים פוליטית (ו/או כלכלית) והמיעוטים עלולות להיזנח.
נקודת ציון חשובה בשבירת השתיקה של אמנסטי בעניין זכויות הומואים ולסביות הסתמנה בזמן ה-Gay Games (משחקי הספורט ההומו-לסביים) באמסטרדם ב-1998. הסניף ההולנדי של אמנסטי הפיק אז פוסטר נפלא על הנושא, שעוצב וצולם בידי ארווין אולף (Olaf).בפוסטר "Gay rights are human rights" מופיעה דנה אינטרנשיונל, הזמרת הטרנסקסואלית, שזמן קצר לפני שהופק הפוסטר זכתה בתחרות האירוויזיון לשנת 1998 כנציגת ישראל. כידוע, עוד קודם להשתתפותה באירוויזיון, הייתה דנה לזמרת מצליחה ביותר בישראל, וגם למזוהה עם הקהילה הקווירית הישראלית, כפי שבא לידי ביטוי בהופעותיה באירועי הגאווה ובהצהרותיה הפוליטיות בנושאים הומו-לסביים (זיו 1999). בפוסטר זה, דנה אינטרנשיונל פוגשת את אמנסטי אינטרנשיונל. דנה, זמרת ישראלית-יהודייה-מזרחית, מופיעה בפוסטר כשהיא עוטה רעלה ונחזית לפתע ספק כקדושה-נוצרייה, ספק כערבייה או אפילו כפלסטינית.
מאמר זה יעסוק בשאלות הבאות: מה משמעות הדבר, שדנה אינטרנשיונל מייצגת בפוסטר את זכויות הגייז? מה משמעות הדבר, שהיא מייצגת את אמנסטי אינטרנשיונל? מהי המשמעות של היותה מייצגת – לפחות באירוויזיון – את ישראל? האם ייצגה דנה את ישראל באירוויזיוון, או שמא ייצגה זהות קווירית (אירופית?) חוצת-גבולות? מהי המשמעות של ייצוג לאומי (באירוויזיון) בעידן הגלובליזציה?
בספרה "האפיסטמולוגיה של הארון" הצביעה סדג'וויק על מרכזיותה של הגדרת ההומוסקסואליות לתרבות המערבית המודרנית. היא חשפה את העובדה שסביב הניגוד הומוסקסואליות/הטרוסקסואליות מתארגן אשכול עשיר של משמעויות תרבותיות, וביצעה דקונסטרוקציה מתוחכמת שלו.
הניתוח שלה מתמקד בסתירות או במתחים שבתוך הגדרת ההומוסקסואליות. ראשית, הסתירה בין מה שהיא כינתה תפיסה מיעוטנית של ההומוסקסואליות, שמגדירה מיעוט קטן ומובחן של אנשים שהם הומוסקסואלים, לבין תפיסה אוניברסלית או מכלילה של ההומוסקסואליות, שלפי ההומוסקסואליות היא רצף, ומאפיין - בפועל או בכוח - של בני אדם באשר הם. הסתירה השנייה היא הסתירה בין התפיסה שלפיה משיכה לבני אותו המין מסמנת חצייה מגדרית או היפוך של תפקידי מגדר (לדוגמה, ההבנה של גבר שנמשך לגברים כנשי או כפחות גברי), להבין התפיסה הנגדית שלפיה משיכה כזו מסמנת דווקא העצמה של סממנים מגדריים ואף בדלנות מגדרית, ביטוי לנטייתם של אנשים מאותו מגדר לחבור יחדיו.
Any conception of human rights intended to protect the things most vital for a person's existence in the world and their ability to live a life of dignity and equality, free of degradation and with the capacity to make the most meaningful choices in life, will accord health a prominent status.
In light of this importance of health in a person's life, it could be expected to take a central place in the canon of human rights. But for many years, the right to health has been relegated to the 'stepchild' status generally assigned to social or so-called 'second generation' rights. The traditional development of the conception of human rights as consumed primarily by civil and political rights has not side-stepped the right to health. In the international arena, even though the right to health was defined more than a half century ago, the different human rights frameworks have been slow to address it, echoing the traditional treatment of other social rights.
However, recent years have seen an increase in awareness regarding social rights in general and the right to health specifically. The discussion of the right to health has expanded at the international and national levels.
Homonormativity has been described as neoliberal sexual politics that does not challenge the dominant heteronormative institutions and is anchored in domesticity and consumption. Homonationalism has been described as nationalist homonormativity, in whose framework “domesticated” homosexuals serve as ammunition for nationalism. The discussion of homonationalism highlights a process whereby the homosexual, rather than being viewed as a threat to the state and its security, has been transformed into someone who is perceived as integrated in the state and who distinguishes it from other states through its tolerance towards him.
Homonormativity and homonationalism are preconditions for “pinkwashing”: the use of LGBT rights for propaganda purposes. The article will argue for the need for non-reductive conceptions of the connection between homonationalism, homonormativity, and pinkwashing, as well as point to the contradictions between domesticity and consumption that exist within the notion of homonormativity.
The slaying of two gay youths in a 2009 shooting attack at the Barnoar gay youth center in Tel Aviv was a turning point in LGBT rights politics in Israel. The reactions to this incident marked the rise of the new homonationalism alongside the intensification of criticism of this phenomenon, leading to divisive rifts amongst activists. This article examines the “deal” that was woven in the shadow of the Barnoar attack between the gay community establishment and the nationalist establishment and the ensuing crisis in queer politics. In response to the ascent of homonormativity and homonationalism, there was a strengthening of identity politics amongst the groups that are excluded from them, while the queer politics that challenged essentialist notions of identity fell into crisis. The queer idea was at times turned into simply one more identity (“Q”) in the alphabet soup of identities, at the expense of its critical potential and effectiveness.
אלקובי, שלפי כתב האישום הציג עצמו בשם "קובי" או "קובי ביטון" או "קובי אלקובי", היה לבוש כגבר ודיבר על עצמו בלשון זכר. כאשר עלה חשד, כדברי כתב האישום, בדבר היות אלקובי אשה, הוסבר כי יש לאלקובי בת דודה ששמה חן אלקובי הדומה לה מאוד וכי אנשים מבלבלים ביניהם. כתב האישום המתוקן התייחס לארבעה מקרים של קשרים שונים שנוצרו בין אלקובי לבין ארבע מתלוננות. בעניין המתלוננת הראשונה נטען כי אלקובי ("הנאשמת" בלשון כתב האישום) התחזה לבחור ששמו "קובי", וכי המתלוננת התאהבה ב"קובי" ונוצר ביניהן קשר "כבין בחור לבחורה"; בעניין המתלוננת השנייה נטען כי היא ואלקובי היו "לחברים"; לעניין המתלוננת השלישית נטען שנוצרו ביניהן "קשרי ידידות"; ולעניין המתלוננת הרביעית נטען כי מתלוננות זו התאהבה באלקובי בהאמינה שהוא גבר ו"הן" (בלשון כתב האישום) נעשו זוג. לאור דברים אלה הואשם אלקובי בעברה של התחזות כאדם אחר, בניגוד לסעיף 441 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
בעניינן של שתיים מהבחורות שנוצר עמן קשר הואשם אלקובי גם בעברות נוספות הקשורות למגעים שנטען כי התקיימו בינו ובין המתלוננות: אשר למתלוננת האשונה, שעל פי כתב האישום "התאהבה [...] ב'קובי' בהאמינה לנאשמת כי היא גבר", נטען שהשניים התנשקו ושבאחד המקרים נישק אותה "קובי" תוך החדרת לשונו לפיה. בגין עובדות אלה הואשם אלקובי בעברה של "מעשה מגונה" שההסכמה לו הושגה תוך מרמה לגבי מיהות העושה, בניגוד לסעיף 348(א) לחוק העונשין. באשר למתלוננת השנייה נטען בכתב האישום כי במסגרת קשר רומנטי שנוצר בינה ובין חן, ניסה "קובי", כפי שמגדיר זאת כתב האישום, לבעול אותה בשלוש הזדמנויות שונות, כאשר בכל פעם ניסה "קובי... להחדיר לאיבר מינה של המתלוננת ב' חפץ בלתי ידוע לתביעה, שהיה קשור באופן כלשהו לגופו של 'קובי', וזאת נוסף על כך שנישק אותה וליטף את חזה". עוד נטען כי בעת ביצוע המעשים היתה המתלוננת קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, ו"קובי" ידע זאת. בגין עובדות אלה הואשם אלקובי ב"מעשה מגונה" שההסכמה לו הושגה במרמה לגבי מיהות העושה, וכן בניסיון לאינוס, וזאת לאור סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין הקובע כי בעילת אשה בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה מהווה אינוס. ההאשמה בכתב האישום המתוקן בניסיון לאינוס במקום באינוס היתה תוצאה של עסקת הטיעון.
יש לציין כי אחת מארבע המתלוננות המקוריות נגד אלקובי כתבה מכתב לשופט שבו חזרה בה מעדותה שמסרה במשטרה, וכתבה שהיא נגררה להתלונן נגד אלקובי אף על פי שידעה כל העת כי מדובר, כדבריה, באשה, ולא בגבר, וזאת בשל חששה להיחשף כלסבית לפני משפחתה וחבריה. "עכשיו לראשונה אני מוכנה להודות בפניך", כתבה מתלוננת זו, "וגם בפני עצמי, שאני לסבית"...
חן אלקובי עצמו לא העיד בבית המשפט. עם זאת יש להדגיש כי הוא הכחיש את הטענה שקיים מגע מיני עם המתלוננת שהתלוננה על כך, וטען, בראיון לעיתונות, שלא היו ביניהם אלא נשיקות וחיבוקים: "כל עניין האקט המיני בדוי לגמרי". עוד טען אלקובי כי הוא סיפר לאותה מתלוננת שהוא "בת-בן" ועל "הבעיה שלי והבלבול שלי".
לאור עסקת הטיעון שבמסגרתה הודה אלקובי בכל מה שיוחס לו בכתב האישום המתוקן, לא נזקק בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים בעניינים שנויים במחלוקת אלה. בעקבות הכרעת הדין, ניתן, בספטמבר 2003, גזר הדין שבו נידון אלקובי למאסר בפועל של שישה חודשים שהומר בעבודות שירות, וכן למאסר על תנאי של שנה לתקופה של עשרים וארבעה חודשים, ואף חויב בפיצוי כספי לשתיים מהמתלוננות. בקביעת העונש התחשב בית המשפט, בין היתר, בכך שאלקובי שהה כמעט כחודש ימים בבית המעצר, ונוסף על כך היה במעצר בית כתשעה חודשים. גזר הדין הסתמך על המערכת העובדתית, שפורטה בכתב האישום המתוקן.
במסגרת מאמר זה לא אוכל ולא אנסה לקבוע ממצאים עובדתיים בנושאים שנותרו שנוים במחלוקת. עם זאת אבקש לקרוא את גזר הדין, שבמסגרתו נכנס בית המשפט בעובדי הקורה של המקרה, ולבחון את ההיבט המשפטי של הפרשה ואת השאלות שהיא מעלה לגבי היחס בין משפט לבין, מגדר ומיניות. מוקד דיוני לא יהיה חן אלקובי, האדם הספציפי, אלא המשפט וגזר הדין והשאלות שהם מעלים על אודות ההסדרה (רגולציה) המשפטית של מין, מגדר ומיניות.
בחלק ב' אציג כמה עקרונות יסוד לגבי הזכות לבריאות, בייחוד כפי שפותחה במשפט הבינלאומי, הרלוונטיים לנושא של בריאות להט"ב. בחלק ג' אבחן את מעמד הזכות לבריאות במשפט הישראלי ואעמוד על העקרונות בדבר זכות זו הקבועים בחקיקה הישראלית שהם בעלי רלוונטיות מיוחדת להגנה על הזכות לבריאות של להט"ב. בחלק ד' אתמקד בעקרונות של נגישות ומקובלות ואבחן בעיות של נגישות ומקובלות בנוגע לבריאות עבור להט"ב. בחלק ה' אבחן כיצד גישת זכויות לבריאות עשויה לסייע בהתמודדות עם בעיות ייחודיות של בריאות להט"ב.
בסיכום הפרק אדון בסכנות שבמפגש להט"ב–בריאות ובעקרונות שבלב הזכות לבריאות, שראוי שינחו מפגש זה. במהלך הפרק אראה כיצד ההטרונורמטיביות של החברה משפיעה על הזכות לבריאות של להט"ב הן בכך שהיא חלק מתנאי הרקע החברתיים שמשפיעים על מצב בריאותי, והן בשל השפעתה על הנגישות לטיפול רפואי הולם.
שתי סוגיות הקשורות לנגישות להט"ב לבריאות ולא נדונות בפרק זה הן סוגיית נגישות להט"ב לטיפולי פריון והולדה, שם בולטת בייחוד הפליית של בני זוג מאותו מין בכל הנוגע לנגישות לפונדקאות; וכן סוגיית ההכרה בבני זוג מאותו מין במערכת הבריאות, לצורך קבלת החלטות רפואיות, שנוגעת בהכרה בזוגיות.
The post-1995 Israeli health care system has been described as reflecting hybrid Bismarck-Bevridge model. Prior to 1995, both health insurance and health care services in Israel were for the most part provided by four Sick Funds. The 1994-1995 did not abolish the Sick Funds, but transferred the financial responsibility for health care to the state and made health insurance mandatory and universal.
כל אלו דוגמאות לכללים ממשפט המדינה, אך תפיסה פלורליסטית של משפט מכירה בכך שמשפט המדינה מספק תמונה חלקית של הכללים המסדירים את תחומי חיינו ובהם אוכל ואכילה. אנשים מאמצים מרצונם כללי כשרות המשפיעים על תוכן הצלחת שלהם (למשל יהודים דתיים הצורכים רק "חלב ישראל"). כללים אחרים מאומצים מטעמים אתיים (למשל טבעונים, האוכלים את דגני הבוקר רק עם חלב שאינו מופק מן החי, כמו חלב סויה, חלב אורז, חלב שיבולת שועל ועוד).כללים אחרים של משטר תזונתי נעוצים בטעמי בריאות (מזון נטול גלוטן או נטול חומרים משמרים) או בשיקולי מידות גוף של הסועדים (המבקשים לרדת או לעלות במשקל, ולכן יאכלו את דגני הבוקר רק עם חלב דל שומן או שיימנעו מדגנים המכילים סוכר). יש עוד ועוד דוגמאות.
הדוגמאות ממחישות את תפקיד המשפט בשאלה מה נמצא בצלחת שלנו — החל בארוחת הבוקר ועד הביס האחרון, או כוס המשקה האחרון, של הלילה. הכרך עוסק בתפקיד זה של המשפט, בתקווה שתפקיד זה והאופן שבו הוא פועל יהיו סמויים פחות מן העין.
המאמר בוחן את הפוליטיקה של זכויות להט"ב בישראל, תוך בחינה ביקורתית של המונחים 'הומונורמטיביות' ו'הומולאומיות': הומונורמטיביות תוארה כפוליטיקה מינית נאו-ליברלית, שאינה מאתגרת את המוסדות ההטרונורמטיביים הדומיננטיים ומעוגנת בביות וצרכנות; הומולאומיות תוארה כהומונורמטיביות לאומית, שבמסגרתה הומואים 'מבויתים' מספקים תחמושת ללאומיות. הדיון בהומולאומיות מצביע על תהליך שבו ההומו נהפך ממי שנתפס כאיום על המדינה ועל ביטחונה למי שנחשב כמשולב בה ומבחין אותה, על ידי הסובלנות שמופנה כלפיו, ממדינות אחרות. הומונורמטיביות והומולאומיות הן תנאים מקדימים ל'פינקוושינג' - השימוש בזכויות להט"ב לתעמולה. המאמר מצביע על הצורך בתפיסות לא רדוקטיביות של הקשר בין הומולאומיות, הומונורמטיביות ופינקוושינג, כמו גם על הסתירות בתוך הרעיון של הומונורמטיביות בין ביות לבין צרכנות.
הרצח בברנוער היה נקודת מפנה בפוליטיקה של זכויות להט"ב. התגובות לו סימנו את עליית ההומולאומיות החדשה, אך גם את התחזקות הביקורת עליה בצורה שיצרה פיצולים בקרב פעילים. המאמר מצביע על ה'עסקה' שהתרקמה בצל הרצח בין הממסד הגאה לממסד הלאומי, ומצביע על המשבר של הפוליטיקה הקווירית. כתגובה לעליית ההומונורמטיביות וההומולאומיות התחזקה פוליטיקת הזהות של הקבוצות המודרות ממנה, והפוליטיקה הקווירית כפוליטיקה שמערערת על תפיסות מהותניות של זהות נמצאת במשבר. הרעיון הקווירי נהפך לעתים לעוד זהות ("ק") במרק האלפבית, על חשבון הפוטנציאל הביקורתי והאפקטביות שלו.
קאשור הואשם במרמה בדבר זהותו הלאומית, ונפסק שהוא הציג עצמו "בכזב" כיהודי, נוסף על מרמה לגבי מעמדו האישי. העמדתו לדין והרשעתו עוררו דיון ציבורי ומשפטי עשיר בשאלות של מין, לאום והקשר ביניהם. באותה שנה (2012) הוסר חלקית איסור פרסום על פרשה אחרת, פרשת "פלונית", שהסתיימה בהרשעה בעברת אונס במרמה לגבי מיהות העושה, שבה האשמה הייתה התחזות מגדרית. היה זה המקרה השני בישראל של הרשעה בנסיבות כאלה. המקרה הראשון, בשנת 2003 ,היה זה של חן אלקובי, והוא זכה לתהודה ציבורית גדולה יותר.
אלקובי הועמד לדין והורשע במסגרת הסדר טיעון בעברה של ניסיון לאונס במרמה לגבי מיהות העושה, ובעברה של התחזות לאדם אחר. ההרשעה התבססה על מסכת עובדות שתיארה יחסים שקיים אלקובי — אדם צעיר שנולד עם איברי מין נקביים אך חי כגבר לפחות חלק מהזמן — עם כמה בחורות צעירות ממנו.
במאמר זה אדון בשאלות שמתעוררות לנוכח מקרים אלו ומקרים אחרים דומים להם בארץ ובעולם — שאלות בנוגע לשימוש בקטגוריה של עברת האונס במרמה במקרים הנוגעים לסוגיות של זהות מגדרית ולאומית וחצייתה. מטבע הדברים לא אדון במכלול שאלות המשפט הפלילי העולות מעברת האונס במרמה. תחת זאת, אראה כיצד בחינה משולבת של הפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות מגדרית ושל הפסיקה שעסקה בהאשמה בהתחזות לאומית, חושפת את הדרך שבה כללי המשפט הפלילי שעוסקים בעברת האונס במרמה לגבי מיהות העושה מופעלים כדי לשמר את הסדר הלאומי–מגדרי מפני חציית גבולות אסורה.
חציית הגבולות שבגינה ניתן העונש היא למעשה כפולה: היא באה לידי ביטוי הן בעצם מעשה ההתחזות, שמערער את היציבות וה"טבעיות" של קטגוריות זהות שעומדות בבסיס הסדר הלאומי–מגדרי (בפרט בהקשר של קיום יחסים אינטימיים) והן בעצם קיומם של יחסים שנתפסים בסדר זה כבעייתיים. כמו כן אראה כיצד הפסיקה שעוסקת בחציית גבולות המגדר והלאום מענישה את האדם שחורג מהזהויות שיוחסו לו, וכיצד בחינה השוואתית של פסיקה זו חושפת לא רק את האופי הפרפורמטיבי של הזהות המגדרית אלא גם את האופי הפרפורמטיבי של הזהות הלאומית. המשפט הפלילי ממלא תפקיד בשימור הגבולות של שתי זהויות אלו ובענישת אלה המנסים לחצותם — ובפרט אלה המנסים "לעבור" כבעלי זהות פריבילגית.
כותבים ישראלים אחדים כבר עסקו בשאלת ההכרה בזכויות החברתיות, אך בשנים האחרונות הוסיף וגיבש בית המשפט העליון את תפיסתו בנושא, בייחוד בעניין עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי, שעסק בעתירות כנגד תוקפם של קיצוצים בקצבאות של הבטחת הכנסה. תפיסה זו של בית המשפט העליון, המתמקדת בהגנה חוקתית על מינימום של קיום בכבוד, והביקורת עליה יעמדו במרכזו של המאמר. בעיקרו של דבר, המאמר יצביע על הבעייתיות הנובעת מן ההכרה בזכויות החברתיות במסגרת הזכות לכבוד ויעמוד על הצורך בהמרתה של הגישה המתייחסת לזכויות החברתיות כאל קטגוריה נפרדת ומובחנת בגישה המכירה באופי החברתי והחלוקתי של כלל הזכויות.
תפיסת זכויות אדם שנועדה להגן על הדברים החשובים ביותר לקיומו של אדם בעולם, על האפשרות שלו לחיות את חייו בכבוד ובשוויון, חופשי מהשפלה, תוך שהוא יכול לעשות את הבחירות המשמעותיות בחייו, תיתן מקום מרכזי לבריאות: הבריאות חיונית כדי לאפשר לאדם לתפקד בעולם, להיות חופשי מכאב וסבל, להגשים את עצמו ואף לחיות.
טול מבן את חופש הביטוי, את חופש הדת, אולי אפילו את החינוך - ועדיין תוכל להחזיר לו אותם. תיקון באיחור לא יפחית את עוצמת הפגיעה, אך עשוי להקטין את הנזק שנגרם. לעומת זאת, הפגיעה בבריאות הנה תכופות בלתי-הפיכה וכל מכשול בפני מימוש הזכות פוגע בגופו של האדם ואף עלול להוביל לסוף חייו.
לנוכח חשיבותה של הבריאות לחייו של אדם היה ניתן לצפות שהיא תזכה במקום מרכזי בקנון של זכויות האדם. אך במידה רבה אין הדבר כך: הזכות לבריאות סבלה לאורך שנים רבות, במיוחד במשפט הישראלי, אך גם במקומות אחרים, מאותו מעמד של "בן חורג" שהזכויות החברתיות סובלות ממנו באופן כללי. התפתחות המסורתית של תפיסת זכויות האדם כעוסקת בעיקר בזכויות האזרחיות והפוליטיות לא פסחה על הזכות לבריאות, שלא נכנסה כמעט עד כה לשיח החוקתי שלנו. בזירה הבינלאומית, אף שהזכות לבריאות הוגדה כאחת הזכויות החברתיות כבר לפני יותר מחמישים שנה, העיסוק בה במסגרות השונות של זכויות אדם התעכב, כפי שאירע לזכויות החברתיות האחרות.
עם זאת, בשנים האחרונות השתנו הדברים והמודעות לזכויות חברתיות בכלל ולזכות לבריאות בפרט גדלה. הדיון בזכות לבריאות התרחב ברמה הבינלאומית, וכפי שאראה בהמשך המאמר, התרחב העיסוק בבריאות כנושא של זכויות בפסיקה הישראלית.
דברים אלה, שהיו חלק מקמפיין ציבורי נגד החתונה, הכו גלים ברשת וגרפו גלי אהדה בפייסבוק. סקר שנערך בעקבות המחאה אף העלה ש-72% מהיהודים בישראל מתנגדים לחתונה בין-דתית, ו-72% מהם ינסו למנוע חתונת בן משפחה עם ערבי. ואולם במקביל לכך, הפרסומים בעמוד הפייסבוק של להב"ה הולידו תגובת-נגד, והדיון הציבורי בנושא השתלט במהרה על דפי העיתונים ועל מהדורות החדשות. מאמרי דעה לכאן או לכאן – אלו התומכים בקיום החתונה ואלו המתנגדים לה – שטפו את אתרי החדשות באינטרנט. הפרשה גררה התייחסות גם מצדו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שגינה את ההסתה והגידופים כלפי בני הזוג בציינו כי "קו אדום עובר בין חופש הביטוי והמחאה לבין הסתה". אנשי ציבור נוספים הביעו עמדה ברוח זו.
על רקע מציאות זו ולנוכח החשש מפני שיבוש אירוע החתונה, ניסו בני הזוג להביא לידי ביטול ההפגנה באמצעות פנייה לבית המשפט להוצאת צו למניעת ההפגנה מכוח סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. במסגרת ההליך המשפטי ובעקבות הפצרות בית המשפט באו הצדדים לכלל הסכמה בנוגע למתכונת ההפגנה, ונקבע שתיערך במרחק 200 מטרים ממקום האירוע בראשון לציון. נציגת המשטרה העירה במהלך הדיון בבית המשפט כי אישור לקיום ההפגנה לא התבקש וממילא לא ניתן, וכי כלל לא ברור אם אכן מדובר בהפגנה הטעונה רישיון. ביום 17.8.2014 התקיימה החתונה כסדרה, כאשר במרחק של כ-100 מטרים ממקום האירוע התנהלו הפגנות סוערות של כמה מאות מפגינים המשתייכים לשני המחנות: המחנה האחד הורכב מאנשי ארגון להב"ה ותומכיו, שהשמיעו קריאות בגנּות החתונה המעורבת; ואילו המחנה האחר הורכב מתומכי החתונה, שביקשו להוכיח כי "הרחוב אינו שייך למשוגעים". את האירוע אבטחו כ-100 שוטרים שנפרסו במקום בסיוע כוחות יס"מ. בשלב מסוים, חלק מן המפגינים ניסה לפרוץ לאולם שבו נערך האירוע, ואחדים מהם נעצרו במהלך הערב.
הדיון הציבורי רוּוי היצרים שנלווה לעיסוק בפרשה, כמו גם ההליך המשפטי שהתנהל בשוליה, מעוררים עניין בשלושה מישורים. המישור הראשון נוגע לרקע המשפטי שאופף את נסיבותיה של הפרשה, כלומר: דיני הנישואים החלים בישראל. התלהטות הרוחות סביב פרשת החתונה והעימות בין מתנגדי החתונה לבין תומכיה מסתירים עובדה בסיסית אחת, והיא שדיני הנישואים בישראל כלל אינם מאפשרים נישואים בין-דתיים. בהקשר זה נסביר כי המחאה נגד חתונת מורל ומחמוד מבטאת את ההשקפה שלפיה האישה היא קניינו של הגבר אשר לו היא נשואה, ובד בבד היא מבטאת את החשש המסורתי מפני "הגבר הזר", הנתפס כצייד מיומן ושופע מיניּות אשר מנסה לפתות את בנות ישראל "התמימות והטהורות".
המישור השני של הדיון נוגע לשאלה החוקתית, היינו, להכרעה בנוגע לקיומה של ההפגנה בכפוף לאיזון בין הזכות לפרטיות של בני הזוג המתחתנים ובין הזכות להפגין ולמחות (שמהווה, כפי שנקבע בפסיקה, מרכיב בסיסי בזכות לחופש הביטוי) של תומכי ארגון להב"ה. הגם שההליך המשפטי בפרשה זו לא מוצה עד תום בשל פשרה שבית המשפט לחץ על הצדדים לקבלה ושעל טיבה נעמוד בהמשך, הייתה זו בכל זאת אחת הפעמים הבודדות, למיטב ידיעתנו, שבה ניצב בית המשפט בישראל בפני הכרעה בנוגע להפגנה שמכוונת כלפי אירוע פרטי לחלוטין של שני אנשים פרטיים. בהקשר זה, אנו סבורים שבית המשפט שגה בכך שקיבל את הפשרה בין הצדדים – פשרה אשר למעשה הוא יזם – והעניק לה תוקף מחייב. פשרה זו אינה משקפת איזון ראוי בין הזכויות המנוגדות שעל הפרק. מדובר בעניינם של שני אנשים פרטיים, ולכן, לשיטתנו, זכות ההפגנה והמחאה נסוגה מפני הזכות לפרטיות של בני הזוג. זאת ועוד, על אף שמדובר בהפגנה שתמציתה וכל תכליתה קידום רעיון גזעני מיסודו, בית המשפט נמנע מדיון עקרוני בדבר אופייה וטיבה של ההפגנה על פי אמות המידה המשפטיות שנוגעות לאישור הפגנות. את העדפתו של בית המשפט שלא לקיים דיון עקרוני במקרה זה נבקש להסביר על רקע נטייתו הכללית של בית המשפט בישראל להימנע מדיון מהותי כאשר מדובר בהפגנות המכוונות נגד קבוצות מיעוט מוחלשות, כגון אוכלוסיית הלהט"ב והציבור הפלסטיני-ישראלי.
המישור השלישי של הדיון יוקדש לבירור תפקידה של המשטרה כמי שמופקדת על ההחלטה בדבר אישור ההפגנה. במובן זה נצביע על הפער בין היחס המתירני והגמיש שלו זוכים מפגינים יהודים (הן בנוגע לשאלה אם לאשר את קיום ההפגנה והן בנוגע להתנהלות המשטרה בעת ההפגנה עצמה) לבין היחס הלוחמני, ולעתים אלים, שאליו נחשפים מפגינים ערביים. על רקע מציאות זו, נשמיע מספר הרהורי כפירה בנוגע לשיקול הדעת המופרז שנתון למשטרה בקשר לאישור הפגנה ובקשר להגבלות השונות שיוטלו עליה.
אבל ברעיון של "חוקה בהסכמה", שלא לומר "חוקה בהסכמה רחבה", יש פרדוקס שטמון למעשה בעצם הרעיון של חוקה. מצד אחד, חוקה אמורה לשקף ולעגן נורמות דמוקרטיות שביסודן הגנה על זכויות אדם. תפקיד חשוב במיוחד נתון לזכויות אלה בהגנה על מי שכוחו הפוליטי חלש או על מי שעלול להיות קרבן לדעות קדומות ולרמיסת זכויותיו על ידי הרוב. אך מצד שני, הצורך שחוקה תתקבל על ידי גוף שמייצג את הרוב (אספה מכוננת, פרלמנט או משאל עם) מחזיר את הכוח לקבוע את תוכן החוקה לאותם מנגנוני כוח פוליטיים, שבהם זכויותיהם של החלשים פוליטית (ו/או כלכלית) והמיעוטים עלולות להיזנח.
נקודת ציון חשובה בשבירת השתיקה של אמנסטי בעניין זכויות הומואים ולסביות הסתמנה בזמן ה-Gay Games (משחקי הספורט ההומו-לסביים) באמסטרדם ב-1998. הסניף ההולנדי של אמנסטי הפיק אז פוסטר נפלא על הנושא, שעוצב וצולם בידי ארווין אולף (Olaf).בפוסטר "Gay rights are human rights" מופיעה דנה אינטרנשיונל, הזמרת הטרנסקסואלית, שזמן קצר לפני שהופק הפוסטר זכתה בתחרות האירוויזיון לשנת 1998 כנציגת ישראל. כידוע, עוד קודם להשתתפותה באירוויזיון, הייתה דנה לזמרת מצליחה ביותר בישראל, וגם למזוהה עם הקהילה הקווירית הישראלית, כפי שבא לידי ביטוי בהופעותיה באירועי הגאווה ובהצהרותיה הפוליטיות בנושאים הומו-לסביים (זיו 1999). בפוסטר זה, דנה אינטרנשיונל פוגשת את אמנסטי אינטרנשיונל. דנה, זמרת ישראלית-יהודייה-מזרחית, מופיעה בפוסטר כשהיא עוטה רעלה ונחזית לפתע ספק כקדושה-נוצרייה, ספק כערבייה או אפילו כפלסטינית.
מאמר זה יעסוק בשאלות הבאות: מה משמעות הדבר, שדנה אינטרנשיונל מייצגת בפוסטר את זכויות הגייז? מה משמעות הדבר, שהיא מייצגת את אמנסטי אינטרנשיונל? מהי המשמעות של היותה מייצגת – לפחות באירוויזיון – את ישראל? האם ייצגה דנה את ישראל באירוויזיוון, או שמא ייצגה זהות קווירית (אירופית?) חוצת-גבולות? מהי המשמעות של ייצוג לאומי (באירוויזיון) בעידן הגלובליזציה?
בספרה "האפיסטמולוגיה של הארון" הצביעה סדג'וויק על מרכזיותה של הגדרת ההומוסקסואליות לתרבות המערבית המודרנית. היא חשפה את העובדה שסביב הניגוד הומוסקסואליות/הטרוסקסואליות מתארגן אשכול עשיר של משמעויות תרבותיות, וביצעה דקונסטרוקציה מתוחכמת שלו.
הניתוח שלה מתמקד בסתירות או במתחים שבתוך הגדרת ההומוסקסואליות. ראשית, הסתירה בין מה שהיא כינתה תפיסה מיעוטנית של ההומוסקסואליות, שמגדירה מיעוט קטן ומובחן של אנשים שהם הומוסקסואלים, לבין תפיסה אוניברסלית או מכלילה של ההומוסקסואליות, שלפי ההומוסקסואליות היא רצף, ומאפיין - בפועל או בכוח - של בני אדם באשר הם. הסתירה השנייה היא הסתירה בין התפיסה שלפיה משיכה לבני אותו המין מסמנת חצייה מגדרית או היפוך של תפקידי מגדר (לדוגמה, ההבנה של גבר שנמשך לגברים כנשי או כפחות גברי), להבין התפיסה הנגדית שלפיה משיכה כזו מסמנת דווקא העצמה של סממנים מגדריים ואף בדלנות מגדרית, ביטוי לנטייתם של אנשים מאותו מגדר לחבור יחדיו.
Any conception of human rights intended to protect the things most vital for a person's existence in the world and their ability to live a life of dignity and equality, free of degradation and with the capacity to make the most meaningful choices in life, will accord health a prominent status.
In light of this importance of health in a person's life, it could be expected to take a central place in the canon of human rights. But for many years, the right to health has been relegated to the 'stepchild' status generally assigned to social or so-called 'second generation' rights. The traditional development of the conception of human rights as consumed primarily by civil and political rights has not side-stepped the right to health. In the international arena, even though the right to health was defined more than a half century ago, the different human rights frameworks have been slow to address it, echoing the traditional treatment of other social rights.
However, recent years have seen an increase in awareness regarding social rights in general and the right to health specifically. The discussion of the right to health has expanded at the international and national levels.
Homonormativity has been described as neoliberal sexual politics that does not challenge the dominant heteronormative institutions and is anchored in domesticity and consumption. Homonationalism has been described as nationalist homonormativity, in whose framework “domesticated” homosexuals serve as ammunition for nationalism. The discussion of homonationalism highlights a process whereby the homosexual, rather than being viewed as a threat to the state and its security, has been transformed into someone who is perceived as integrated in the state and who distinguishes it from other states through its tolerance towards him.
Homonormativity and homonationalism are preconditions for “pinkwashing”: the use of LGBT rights for propaganda purposes. The article will argue for the need for non-reductive conceptions of the connection between homonationalism, homonormativity, and pinkwashing, as well as point to the contradictions between domesticity and consumption that exist within the notion of homonormativity.
The slaying of two gay youths in a 2009 shooting attack at the Barnoar gay youth center in Tel Aviv was a turning point in LGBT rights politics in Israel. The reactions to this incident marked the rise of the new homonationalism alongside the intensification of criticism of this phenomenon, leading to divisive rifts amongst activists. This article examines the “deal” that was woven in the shadow of the Barnoar attack between the gay community establishment and the nationalist establishment and the ensuing crisis in queer politics. In response to the ascent of homonormativity and homonationalism, there was a strengthening of identity politics amongst the groups that are excluded from them, while the queer politics that challenged essentialist notions of identity fell into crisis. The queer idea was at times turned into simply one more identity (“Q”) in the alphabet soup of identities, at the expense of its critical potential and effectiveness.
אלקובי, שלפי כתב האישום הציג עצמו בשם "קובי" או "קובי ביטון" או "קובי אלקובי", היה לבוש כגבר ודיבר על עצמו בלשון זכר. כאשר עלה חשד, כדברי כתב האישום, בדבר היות אלקובי אשה, הוסבר כי יש לאלקובי בת דודה ששמה חן אלקובי הדומה לה מאוד וכי אנשים מבלבלים ביניהם. כתב האישום המתוקן התייחס לארבעה מקרים של קשרים שונים שנוצרו בין אלקובי לבין ארבע מתלוננות. בעניין המתלוננת הראשונה נטען כי אלקובי ("הנאשמת" בלשון כתב האישום) התחזה לבחור ששמו "קובי", וכי המתלוננת התאהבה ב"קובי" ונוצר ביניהן קשר "כבין בחור לבחורה"; בעניין המתלוננת השנייה נטען כי היא ואלקובי היו "לחברים"; לעניין המתלוננת השלישית נטען שנוצרו ביניהן "קשרי ידידות"; ולעניין המתלוננת הרביעית נטען כי מתלוננות זו התאהבה באלקובי בהאמינה שהוא גבר ו"הן" (בלשון כתב האישום) נעשו זוג. לאור דברים אלה הואשם אלקובי בעברה של התחזות כאדם אחר, בניגוד לסעיף 441 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
בעניינן של שתיים מהבחורות שנוצר עמן קשר הואשם אלקובי גם בעברות נוספות הקשורות למגעים שנטען כי התקיימו בינו ובין המתלוננות: אשר למתלוננת האשונה, שעל פי כתב האישום "התאהבה [...] ב'קובי' בהאמינה לנאשמת כי היא גבר", נטען שהשניים התנשקו ושבאחד המקרים נישק אותה "קובי" תוך החדרת לשונו לפיה. בגין עובדות אלה הואשם אלקובי בעברה של "מעשה מגונה" שההסכמה לו הושגה תוך מרמה לגבי מיהות העושה, בניגוד לסעיף 348(א) לחוק העונשין. באשר למתלוננת השנייה נטען בכתב האישום כי במסגרת קשר רומנטי שנוצר בינה ובין חן, ניסה "קובי", כפי שמגדיר זאת כתב האישום, לבעול אותה בשלוש הזדמנויות שונות, כאשר בכל פעם ניסה "קובי... להחדיר לאיבר מינה של המתלוננת ב' חפץ בלתי ידוע לתביעה, שהיה קשור באופן כלשהו לגופו של 'קובי', וזאת נוסף על כך שנישק אותה וליטף את חזה". עוד נטען כי בעת ביצוע המעשים היתה המתלוננת קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים, ו"קובי" ידע זאת. בגין עובדות אלה הואשם אלקובי ב"מעשה מגונה" שההסכמה לו הושגה במרמה לגבי מיהות העושה, וכן בניסיון לאינוס, וזאת לאור סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין הקובע כי בעילת אשה בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה מהווה אינוס. ההאשמה בכתב האישום המתוקן בניסיון לאינוס במקום באינוס היתה תוצאה של עסקת הטיעון.
יש לציין כי אחת מארבע המתלוננות המקוריות נגד אלקובי כתבה מכתב לשופט שבו חזרה בה מעדותה שמסרה במשטרה, וכתבה שהיא נגררה להתלונן נגד אלקובי אף על פי שידעה כל העת כי מדובר, כדבריה, באשה, ולא בגבר, וזאת בשל חששה להיחשף כלסבית לפני משפחתה וחבריה. "עכשיו לראשונה אני מוכנה להודות בפניך", כתבה מתלוננת זו, "וגם בפני עצמי, שאני לסבית"...
חן אלקובי עצמו לא העיד בבית המשפט. עם זאת יש להדגיש כי הוא הכחיש את הטענה שקיים מגע מיני עם המתלוננת שהתלוננה על כך, וטען, בראיון לעיתונות, שלא היו ביניהם אלא נשיקות וחיבוקים: "כל עניין האקט המיני בדוי לגמרי". עוד טען אלקובי כי הוא סיפר לאותה מתלוננת שהוא "בת-בן" ועל "הבעיה שלי והבלבול שלי".
לאור עסקת הטיעון שבמסגרתה הודה אלקובי בכל מה שיוחס לו בכתב האישום המתוקן, לא נזקק בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים בעניינים שנויים במחלוקת אלה. בעקבות הכרעת הדין, ניתן, בספטמבר 2003, גזר הדין שבו נידון אלקובי למאסר בפועל של שישה חודשים שהומר בעבודות שירות, וכן למאסר על תנאי של שנה לתקופה של עשרים וארבעה חודשים, ואף חויב בפיצוי כספי לשתיים מהמתלוננות. בקביעת העונש התחשב בית המשפט, בין היתר, בכך שאלקובי שהה כמעט כחודש ימים בבית המעצר, ונוסף על כך היה במעצר בית כתשעה חודשים. גזר הדין הסתמך על המערכת העובדתית, שפורטה בכתב האישום המתוקן.
במסגרת מאמר זה לא אוכל ולא אנסה לקבוע ממצאים עובדתיים בנושאים שנותרו שנוים במחלוקת. עם זאת אבקש לקרוא את גזר הדין, שבמסגרתו נכנס בית המשפט בעובדי הקורה של המקרה, ולבחון את ההיבט המשפטי של הפרשה ואת השאלות שהיא מעלה לגבי היחס בין משפט לבין, מגדר ומיניות. מוקד דיוני לא יהיה חן אלקובי, האדם הספציפי, אלא המשפט וגזר הדין והשאלות שהם מעלים על אודות ההסדרה (רגולציה) המשפטית של מין, מגדר ומיניות.
This article looks at another context of litigation, involving residents of an occupied territory in the courts of law of the occupying power. Specifically, it considers the right to health of Palestinians from the Occupied Palestinian Territory (OPT) as discussed in Israeli courts, a setting unlike the one usually tackled in the literature on health rights litigation and one that raises unique questions.
In this article, I identify and analyse these developments, arguing that we are witnessing an emerging phenomenon I call 'global gay governance' (GGG). By 'gay governance', following the work of scholars on governance feminism, I mean the forms in which LGBT advocacy and ideas get incorporated into state, state-like and state-affiliated power. In previous work, I showed that gay governance occurs at the municipal, national and global levels. This article extends this work by focusing on GGG at the level of global institutions.