הפלישה ליוגוסלביה

הפלישה ליוגוסלביה

הפלישה של מדינות הציר ליוגוסלביה
מערכה: המערכה בבלקן במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	6 באפריל 1941 – 18 באפריל 1941 (13 ימים)
מקום	ממלכת יוגוסלביה
תוצאה	ניצחון מוחלט של מדינות הציר וחלוקתה של יוגוסלביה
הצדדים הלוחמים ממלכת יוגוסלביה גרמניה הנאצית ממלכת הונגריה ממלכת בולגריה מפקדים דושאן סימוביץ' דנילו קלפטוביץ' מילורד פטרוביץ' מילאן נדיץ' ולדימיר קוקבץ' דימיטרי זיקוביץ' בוריבו מירקוביץ' ולטר פון בראוכיטש מקסימיליאן פון וייכס וילהלם ליסט אוואלד פון קלייסט אלכסנדר להר וולפרם פון ריכטהופן ויטוריו אמברוסו אלסנדרו פירציו בירולי אלאמר גורונדי-נובק כוחות 700,000 חיילים (מתוכם 400,000 עברו הכשרה לא מספקת) 110–200 טנקים (מתוכם 50 טנקים מדגמים מודרניים) 405–450 מטוסים (מתוכם 220–340 מטוסים מודרניים) גרמניה: 337,096 חיילים 875 טנקים 990 מטוסים איטליה: 22 דיוויזיות 666 מטוסים הונגריה: 9 בריגדות 9 טייסות אבדות אלפי אזרחים וחיילים הרוגים 254,000–345,000 שבויים (על ידי גרמניה) 30,000 שבויים (על ידי איטליה) 49 מטוסים הופלו (103 טייסים ואנשי צוות נהרגו) 210–300 מטוסים נלקח כשלל 3 צוללות נהרסו (3 נלקחו כשלל) גרמניה: 151 הרוגים 392 פצועים 15 נעדרים 40 מטוסים הופלו איטליה: 3324 הרוגים ופצועים מעל 10 מטוסים הופלו (22 נפגמו) הונגריה: 120 הרוגים 223 פצועים 13 נעדרים 7 מטוסים הופלו

הפלישה ליוגוסלביה הייתה התקפה של מדינות הציר, בהובלה של צבא גרמניה הנאצית, על ממלכת יוגוסלביה, אשר החלה ב-6 באפריל 1941 והסתיימה עם כיבושה וכניעתה של יוגוסלביה ב-18 באפריל 1941.

ביחד עם הפלישה של איטליה ליוון ב-28 באוקטובר 1940, ושל גרמניה ליוון ולכרתים ב-6 באפריל 1941, היוותה הפלישה ליוגוסלביה נדבך נוסף במערכה בבלקן במלחמת העולם השנייה.

הרקע למלחמה

רקע מדיני

ערך מורחב – מלחמת איטליה–יוון

ב-28 באוקטובר 1940 פלשה ממלכת איטליה לממלכת יוון דרך הגבול עם אלבניה. בין הסיבות לפלישה הייתה רצונו של בניטו מוסוליני מנהיג איטליה להוכיח לקאנצלר גרמניה אדולף היטלר כי איטליה היא מעצמה במרחב הים התיכון וכן על מנת לזכות בניצחון צבאי מקביל לניצחונותיו של היטלר בתחילת המלחמה (בפולין ובצ'כוסלובקיה). הצבא היווני, בסיוע כוחות רבים של הצבא הבריטי, הדף את הפלישה, ואף הצליח לכבוש חלקים מאלבניה (אשר נכבשה על ידי האיטלקים בשנת 1939). בעקבות כך, אדולף היטלר החליט לצאת לעזרתה של בעלת בריתו ולפלוש ליוון. החלטה זו של היטלר נבעה לא רק מהצורך לשמור על הברית בין מדינות הציר, אלא למנוע מחיל האוויר הבריטי להפציץ את שדות הנפט של דרום רומניה (באזור העיר פלוישט) אשר היוו מקור דלק כמעט בלעדי של גרמניה, ועל כן יעד אסטרטגי בעל חשיבות רבה. היטלר, שרצה להימנע מפלישה ליוון בחודשי החורף הקרבים, ניצל את הזמן שנותר עד בוא האביב ופעל במישור הדיפלומטי, להכנת השטח לקראת הפלישה המתקרבת.

בנובמבר 1940, חתמו הונגריה ורומניה (שלהן חשיבות אסטרטגית מבחינת גרמניה) על ההסכם התלת-צדדי שבין מדינות הציר. בהמשך, שכנע היטלר את בולגריה אף היא לחתום על ההסכם, במרץ 1941.

ההפיכה ביוגוסלביה והידרדרות לפלישה

היטלר ראה את הצורך בשמירה על שקט בחזית הבלקן, חזית דרומית יציבה בתוכניתו לפלוש לברית המועצות בקיץ 1941. בנוסף לכך, הצבא הנאצי היה צריך מעבר נוח של כוחותיו דרך הבלקן דרומה בדרכו ליוון. לכן, היטלר הפעיל לחץ כבד על יוגוסלביה הנייטרלית להצטרף אף היא להסכם ולמדינות הציר. לבסוף, לאחר לחצים רבים, ניאות הנסיך פאבלה לחתום על ההסכם ב-25 במרץ 1941.

החתימה הביאה את כת הקצינים הפרו בריטית (בראשות הקצין הסרבי בוריבו מירקוביץ'), הפיקוד הגבוה של צבא יוגוסלביה, ליזום הפיכה צבאית, יומיים אחר כך, ב-27 במרץ 1941. הממשלה היוגוסלבית החדשה, בראשותו של הגנרל סימוביץ', העלתה על כס המלוכה את המלך פטר השני, בן ה-17 והכריזה על פרישתה מן ההסכם התלת צדדי. היטלר, ששמע על כך זימן ללשכתו את בכירי הצבא להתייעצות ולניסוח "דירקטיבה מספר 25", אשר קראה להכיר ביוגוסלביה כמדינת אויב של גרמניה ולפעול להשמדתה.

הצטרפות הונגריה לפלישה המתוכננת

עוד באותו יום, שלח היטלר מברק לשגריר הונגריה בבלגרד המציין כי בעקבות האירועים האחרונים תיתכן ותדרש התערבות גרמנית ביוגוסלביה וכי סיוע הונגרי לגרמניה יתקבל בברכה.

הונגריה הצטרפה להסכם התלת צדדי ב-20 בנובמבר 1940. מנגד, ב-12 בדצמבר 1940 חתמה הונגריה על הסכם עם יוגוסלביה הקורא לשיתוף פעולה בין המדינות ושמירה על השקט. בשל כך, הייתה ההנהגה ההונגרית חלוקה בדעותיה. מצד אחד, מיקלוש הורטי, עוצר הונגריה וכן הצבא תמכו בסיוע לגרמניה בפלישה המתקרבת, ואילו מנגד, דרש ראש הממשלה פאל טלקי למנוע מעבר של חיילים גרמנים בהונגריה בדרכם ליוגוסלביה שכן לטענתו ההסכם שנחתם בין הונגריה ויוגוסלביה אינו מאפשר שיתוף פעולה עם גרמניה.

ב-30 במרץ נחת בבודפשט גנרל פרידריך פאולוס ונפגש עם בכירים בצבא ההונגרי, אשר הציעו לפאולוס כי הצבא ההונגרי יעמיד לטובתו 5 דוויזיות לטובת הפלישה המתוכננת. התכנון היה ש-2 דוויזיות יהיו בעתודה בעוד שלושת הדוויזיות הנותרות יסייעו בהתקפה המרכזית על סובוטיצה (סרביה המודרנית), בעוד התקפה משנית תוכננה להתבצע מזרחית לנהר הטיסה. בשל דרישתה של רומניה כי צבא הונגריה לא יפעל באזור חבל הבאנאט, שינה פאולוס את התוכנית וקבע כי הצבא ההונגרי יפעל מערבית לנהר הטיסה במקום מזרחית לו.

ב-2 באפריל 1941 נקרא שגריר גרמניה ביוגוסלביה חזרה למדינה יחד עם שאר עובדי השגרירות. כמו כן, קראה גרמניה לשאר בנות בריתה לפנות את השגרירויות שלהן בהקדם. פעולה זו היוותה סימן ברור לכוונתה של גרמניה לפלוש בקרוב ליוגוסלביה.

ב-3 באפריל פרסם היטלר את דירקטיבה מספר 26, אשר מפרטת את תוכנית הפלישה ליוגוסלביה, מבנה היחידות אשר ישתתפו בקרבות וכן שטחים שיובטחו להונגריה לאחר כיבוש יוגוסלביה. עוד באותו באותו יום שם קץ לחייו ראש ממשלת הונגריה פאל טלקי בירייה, לאחר שקיבל את ההודעה, כי על אף התנגדותו החל מעבר הצבא הנאצי בהונגריה כהכנה לקראת כיבוש יוגוסלביה.

הסכסוך האתני ביוגוסלביה

עוד בטרם הפלישה של מדינות הציר למדינה, הייתה יוגוסלביה חצויה מבחינה אתנית. הסרבים האורתודוקסים היו מסוכסכים עם הקרואטים הקתולים, כאשר שניהם תיעבו את הבוסנים המוסלמים. מתיחות רבת שנים זו תיתן את אותותיה בזמן הפלישה, כאשר אירועים של מרידות בתוך יחידות הצבא היוגוסלבי בגלל מתחים אתניים יהיו יחסית שכיחים. אי יכולתו של הצבא היוגוסלבי, אשר הורכב מערב רב של זהויות אתניות, לייצור אחדות שורות במאבק כנגד מדינות הציר, תהווה גורם משמעותי בקריסה המהירה של הצבא ובכיבוש הבזק של המדינה על ידי גרמניה הנאצית, בסיוע איטליה והונגריה.

הצדדים היריבים

הכוחות הצבאיים אשר נטלו חלק בפלישה ליוגוסלביה כללו, את הוורמאכט הגרמני, בשילוב הזרוע הצבאית של האס.אס (ואפן אס אס) ואת חיל האוויר הגרמני (לופטוואפה), בסיוע של הכוחות המזוינים של איטליה וצבא הונגריה.

גרמניה

ערך מורחב – סדר הכוחות הגרמניים במערכה בבלקן

וולטר פון בראוכיטש, המפקד העליון של הצבא הגרמני במהלך הפלישה

כוחות היבשה הגרמניים כללו למעלה מ-337,000 חיילים, 2000 מרגמות, 1500 כלי ארטילריה, 1100 תותחים נגד טנקים, 875 טנקים וכ-740 כלי רכב משוריינים. המפקד העליון של צבא היבשה הגרמני בפלישה היה גנרל-פלדמרשל ולטר פון בראוכיטש. הצבא הגרמני התבסס על שלוש הארמיות - הארמייה השנייה, הארמייה ה-12 וארמיית הפאנצר הראשונה, בסיוע אווירי מסיבי של הלופטוואפה.

הארמייה השנייה, בפיקודו של מקסימיליאן פון וייכס, הורכבה מ-4 גייסות (טנקים, הרים ו-2 גייסות חי"ר). נקודת הכינוס לפלישה של הארמייה הייתה בדרום מערב הונגריה ודרום מזרח אוסטריה. בנוסף לכוחות המסייעים של כל אוגדה, סופחו לגייס גדוד תחזוקה ו-3 גדודי מערך גשרים.

הארמייה השתים עשרה, בפיקודו של גנרל-פלדמרשל וילהלם ליסט, הורכבה מ-5 גייסות (2 גייסות שריון, 3 גייסות חי"ר וגיס הרים). רוב כוח הארמייה נפרס באזור הגבול בין בולגריה ליוון, כהכנה לקראת פלישה מתוכננת ליוון. בפועל, רק 2 גייסות השריון לקחו חלק פעיל בפלישה. בחלקה הראשון של הפלישה, סופחה ארמיית הפאנצר הראשונה לארמייה ה-12.

ארמיית הפאנצר הראשונה, בפיקודו של אוואלד פון קלייסט, כללה גיס טנקים אחד והיא נפרסה צפונית מערבית לעיר סופיה שבבולגריה. בנוסף לכוחות הסיוע של הגייס, לטובת הארמייה צורפו גדוד תותחנים והנדסה, ו-2 גדודי מערך גשרים מתוגברים.

מפציץ גרמני מדגם יונקרס Ju 88

בסיסי חיל האוויר הגרמני מוקמו באוסטריה, רומניה ובולגריה. בסה"כ כלל הכוח 809 מטוסים, כאשר חצי מהם מוקמו באזור בולגריה, וזאת על מנת לתת סיוע אווירי לפלישה ליוון.

הכוח האווירי הגרמני היה עוצמתי וכלל מטוסי קרב (מסרשמיט Bf 109, ומסרשמיט Bf 110), מפציצי צלילה (יונקרס Ju 87), מפציצים דו משימתיים (יונקרס Ju 88), מפציצים קלים (דורניר Do 17) ומטוסי תובלה (יונקרס Ju 52).

איטליה

כוחות היבשה האיטלקיים כללו את הארמייה השנייה והתשיעית, אשר כללו כ-300,000 חיילים. בנוסף לכוחות היבשה נעשה שימוש משמעותי בחיל הים וחיילות האוויר האיטלקיים שסייעו לפלישה.

הונגריה

הארמייה השלישית, בפיקודו של אלמר גורונדי-נובאק, אשר כללה 4 גייסות (3 גייסות חי"ר וגייס ממונע אחד), התפרסה בגבול היוגוסלבי, בעיקר בין נהר הדנובה לנהר טיסה. לארמייה התווסף גדוד צנחנים עצמאי שנועד לסיע בפעולות הצנחה ביוגוסלביה במהלך הפלישה.

יוגוסלביה

מלך יוגוסלביה פטר השני

כוחות הצבא היוגוסלבים הורכבו משלוש קבוצות ארמיות (הראשונה בפיקודו של מילורד פטרוביץ', השנייה בפיקודו של מילוטין נדיץ' והשלישית בפיקודו של מילאן נדיץ') ומשתי ארמיות עצמאיות של הצבא המלכותי היוגוסלבי (החמישית בפיקודו של ולדימיר קוקבץ' והשישית בפיקודו של דימיטרי זיקוביץ'), מחיל האוויר המלכותי שכלל למעלה מ-400 מטוסים, ומחיל הים המלכותי שכלל 4 משחתות ו-4 צוללות ששייטו באזור הים האדריאטי, מספר מועט של ספינות מלחמה ששייטו בנהר הדנובה וכוחות ימיים נוספים של משמר החופים. ביום הפלישה כלל הצבא היוגוסלבי כ-1,200,000 חיילים. המפקד העליון של הצבא היה המלך פטר השני ואת תפקיד הרמטכ"ל מילא ראש הממשלה דושאן סימוביץ'.

על אף גודלו היחסי של הצבא, חלקו לא היה ממונע כלל ונע על סוסים ובסיוע בהמות משא שנשאו את ציוד הכוחות. למעשה, לרשות הצבא עמדו רק כ-50 טנקי רנו R-35 מודרניים, שיכלו לעמוד בקרב למול הכוחות המשוריינים הגדולים והמשוכללים של הצבא הגרמני. לנקודה זו הייתה השפעה קריטית על תנועת הכוחות במהלך הפלישה ועל האפקטיביות של הכוחות בלחימה מול הצבא הגרמני המודרני והממוכן. ההשערה היא כי רק 4–7 מבין האוגדות היוגוסלביות נכנסו בפועל ללחימה ממשית עם כוחות מדינות הציר.

עד לשנת 1941, מרבית הציוד של הצבא היה מיושן מימי מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה, מתוך 4,000 כלי ארטילריה, פחות מ-60 אחוז מהם היו מודרניים. כמו כן לצבא היה מחסור בציוד בסיסי לחיילים, כאשר רק לשני שלישים מהחיילים היה ביגוד ונעליים מתאימות ללחימה. כמו כן, הורגש מחסור בתרופות ובאוכל.

בעיה נוספת של הצבא הייתה עצם העובדה שמרבית מהכלים הצבאיים, דוגמת מטוסים וטנקים יוצרו במדינות שונות ולא ביוגוסלביה, דבר שגרם לבעיות בכל הנוגע לתחזוק הכלים ולשמירה על תקינותם.

היערכות הכוחות

מדינות הציר

במסגרת ההכנות לפלישה, נפרסו כוחות מדינות הציר מסביב ליוגוסלביה והקיפו אותה מכל עבר. הארמייה הגרמנית השנייה נפרסה באזור דרום מערב הונגריה ודרום מזרח אוסטריה, כחלק מהיערכות על הגבול הצפוני של יוגוסלביה, בכוונה לנוע דרומה ומזרחה. באזור הגבול ההונגרי נפרסה גם הארמייה ההונגרית השנייה, בעיקר באזורים שבין נהר הדנובה לנהר טיסה.

גייס ממונע מהארמייה השתים עשרה ביחד עם גייס ממונע מארמיית הפאנצרים הראשונה נערכו בשטחי כינוס ליד העיר סופיה שבבולגריה, כהכנה לקראת פריצת קו ההגנה היוגוסלבית בגבולה המזרחי.

גייס ממונע נוסף של הצבא הגרמני נערך ליד העיר טימישוארה שבמערב רומניה, כהכנה לקראת פלישה דרומה לעבר חבל הבאנאט.

באזור הגבול הצפון מערבי של יוגוסלביה, נפרסה הארמייה האיטלקית השנייה בנקודות כינוס שונות בצפון מזרח איטליה, כהכנה לקראת פלישה דרך חוף הים האדריאטי ותנועה דרומה ומזרחה לתוך יוגוסלביה.

הארמייה האיטלקית התשיעית התמקמה בצפון אלבניה הכבושה, לשם יצירת קו הגנה בגבולה הדרומי של יוגוסלביה.

חיילות האוויר של מדינות הציר, אשר כללו כ-1,500 מטוסים, התרכזו בבסיסים שונים באוסטריה, איטליה, דרום הונגריה, דרום רומניה, מערב בולגריה ורומניה.

הכוח הימי של מדינות הציר היה דל יחסית, וכלל בעיקר מספר משחתות של הצי המלכותי האיטלקי אשר פעל בים האדריאטי.

בולגריה, על אף העובדה שהייתה חלק ממדינות הציר וחתמה על ההסכם התלת צדדי, לא לקחה חלק פעיל בפלישה בטענה כי היא נזקקה לכל כוחות צבאה על מנת להגן על גבולה הדרומי עם יוון. בדומה לבולגריה, גם רומניה לא השתתפה בפלישה, אך איפשרה לכוחות מדינות הציר לפעול בתחומה.

הצבא היוגוסלבי

תוכנית ההגנה היוגוסלבית הייתה לרכז את מרבית הכוחות לאורך הגבולות השונים. להחלטה זו היו השלכות מהותיות שכן לצבא לא הייתה כל עתודה של כוחות בעומק. ועל כן, פריצת קו ההגנה של הצבא בגבול משמעה המעשית הייתה תנועה של כוחות מדינות הציר ללא הפרעה לתוך מרכז המדינה.

הארמייה השביעית של קבוצת הארמיות הראשונה נפרסה להגנה בצפון המדינה לאורך הגבול בין אוסטריה הכבושה (בשליטת גרמניה) לאיטליה, בעוד הארמייה הרביעית התמקמה לאורך הגבול עם הונגריה.

קבוצת הארמיות השנייה נערכה להגנה בין נהר הדנובה לנהר טיסה, כאשר הארמייה השנייה הופקדה על האזור שבין נהר הדנובה לעיר סלאטינה שברומניה.

קבוצת הארמיות השלישית נפרסה במזרח המדינה לאורך הגבול עם רומניה ובולגריה, באזור שבין שערי הברזל, שבגבול הרומני ועד הגבול עם יוון.

במסגרת תוכנית הקרב של הצבא היוגוסלבי (שכונתה R-41) נקבע כי במקרה של פלישה מאסיבית של כוחות מדינות הציר לתוך המדינה יש לאפשר נסיגה של הכוחות בכל קווי הגבול, למעט קו הגבול שבדרום. לפי התוכנית, הארמייה השלישית היוגוסלבית בשילוב עם כוחות הצבא היווני יצאו להתקפה על כוחות הצבא האיטלקי באלבניה, וזאת על מנת לאפשר נסיגה אפשרית של שאר כוחות הצבא היוגוסלבי לכיוון דרום דרך אלבניה ליוון.

התוכנית התבססה על הנחת היסוד כי הצבא היוגוסלבי, בשילוב עם הצבא היווני והבריטי יחברו יחדיו ליצירת חזית, הדומה במקצת לחזית המקדונית, כפי שנוצרה בתקופת מלחמת העולם הראשונה בין כוחות מדינות ההסכמה לבין כוחות מעצמות המרכז כחלק מהמערכה בבלקן.

על מנת להגן על גבולותיה הדרומיים, נשלחה טייסת מפציצים קלים לעיר פלורינה שבצפון יוון על מנת לספק חיפוי אווירי לכוחות הצבא היוגוסלבי והיווני שנערכו להגנה בחזית המקדונית.

בנוסף, נפרסו כוחות הארמייה השלישית על גבול קוסובו ומונטנגרו להגנה על הגבול עם אלבניה מדרום, כאשר אוגדת החי"ר העשרים ושתיים נמצאת כעתודה באזור העיר פריזן שבמערב קוסובו.

מהלך הפלישה

ההפצצה בבלגרד (6 באפריל 1941)

ב-6 באפריל 1941, בשעה 7:00 בבוקר החל צי האוויר הרביעי של חיל האוויר הגרמני, אשר המריא משדות התעופה באוסטריה ורומניה, בהתקפה מסיבית על העיר בלגרד ועל הבסיסים של חיל האוויר המלכותי של יוגוסלביה. במבצע שכונה "מבצע עונש", לקחו חלק כ-300 מטוסים (רבע מהם היו מפציצי צלילה מדגם יונקרס Ju 87) אשר תפקידם היה לשתק את הגנת הנ"מ של הצבא היוגוסלבי, כאשר במקביל מפציצים בינוניים, בין היתר מדגם דורניר Do 17 ו-יונקרס Ju 88 הפציצו את העיר. במסגרת המבצע, בו ביצעו טייסי הלופטוואפה כ־500 גיחות הפצצה על העיר, נהרגו למעלה מ-17,500 תושבי בלגרד, מאות מבנים נהרסו והושמדו 26 מטוסי דורניר של חיל האוויר היוגוסלבי. ההפצצה, אשר נמשכה עד 10 באפריל, התמקדה באזור מרכז העיר בלגרד, שבו שכנו מבני ממשל חשובים.

חיילים גרמניים מדיוויזיית הפאנצר ה-11 הגרמנית בבולגריה בדרך לכניסה ליוגוסלביה

האפקטיביות הרבה שהייתה להפצצה הראשונית על בלגרד וההתנגדות המועטת מצד הצבא היוגוסלבי, איפשרה לחיל האוויר הגרמני להסיט את כוחותיו למטרות משנה אחרות, דוגמת הריסת שדות התעופה של חיל האוויר המלכותי או ביצוע גיחות לניתוק קווי תקשורת של הצבא היוגוסלבי וריכוזי כוחות של צבא היבשה כמו גם מתן חיפוי אווירי לכוחות היבשה הגרמניים.

עוד באותו יום החלה התקדמות של הקורפוס הממונע הגרמני ה-40 מהגבול עם בולגריה לכיוון דרום מערב, אל עבר העיר סקופיה (מקדוניה של ימינו), כאשר במקביל חצו הכוחות הגרמנים את הגבול ברומניה, הונגריה ואוסטריה.

תחילתה של התקפה יוגוסלבית על אלבניה (7 באפריל)

חיילים איטלקים מיחידת ברסליארי במהלך הפלישה

תחילת הפעילות של הארמייה השלישית בתנועה דרומה לכיוון אלבניה החלה ב-7 באפריל, כאשר כוח הפרשים של הדיוויזיה נע דרומה תוך כדי מעבר הרים באלפים האלבנים, בזמן שהדיוויזיה ה-31 נעה מהגבול המונטנגרי לתוך אלבניה תוך כדי מעבר בעיר פריזרן ותנועה לאורך נהר דרין. הדיוויזיה ה-35 נעה מערבה לכיוון הגבול של מקדוניה ואלבניה ונחלה הצלחה יחסית בקרבות באזור העיר דבאר, הסמוכה לגבול.

עוד באותו יום, החלה הדיוויזיה ה-12 בביצוע פעולות התקפיות במובלעת של זאדאר על חוף הים האדריאטי.

התקדמות לעבר בלגרד ובלימה באלבניה (8–9 באפריל)

ב-8 באפריל, החלה התקפה של הקורפוס הממונע הגרמני ה-14 מבולגריה לכיוון העיר ניש (סרביה של ימינו). אזור זה הוגדר כאזור אסטרטגי מבחינת הצבא היוגוסלבי, שבו רוכזו כוחות רבים לקרב בלימה, אשר נועד להדוף את תנועת הכוחות הגרמניים שנעה צפון מערבה מהגבול עם בולגריה. לשם כך הפנה הפיקוד העליון היוגוסלבי כוחות רבים אשר היו בעתודה לאזור זה, דוגמת אוגדת חיל הפרשים השנייה אך התקפות חוזרות ונשנות של חיל האוויר הגרמני על הכוח שנע לכיוון העיר פגמו בתוכנית זאת ולא איפשרו תגבור אפקטיבי של הכוחות היוגסלבים באזור זה על מנת לבלום את הכוח הגרמני.

לאחר שפרצו את ההגנה היוגוסלבית באזור ניש, החל הגייס הממונע ה-14 של הצבא הגרמני לשעוט צפונה לכיוון עיר הבירה בלגרד.

בחזית הדרומית, החלה התקדמות של הדיוויזיה היוגוסלבית ה-15 לאורך דרך פודגוריצה שבמונטנגרו אל עבר שקודרה שבאלבניה. כוח הפרשים, שהחל בתנועתו יום קודם לכן, עבר בהצלחה את מעבר הרי האלפים האלבנים והמשיך בתנועה דרומה לכיוון עמק ולבונה, שבצפון אלבניה. דרומית אליהם, הדיוויזיה ה-31 הצליחה לפרוץ את קו ההגנה האיטלקי באזור עמק נהר דרין, אך בשל כיבושה של עיר הבירה המקדונית סקופיה על ידי הגרמנים, נאלצה הדיוויזיה לסגת מאלבניה ולהפסיק את פעילותה בה.

ב-9 באפריל כמעט ולא הייתה כל התקדמות אפקטיבית של הכוחות היוגוסלבים בחזית האלבנית. אומנם הדיוויזיה ה-15 המשיכה בהתקדמותה לכיוון העיר שקודרה וכוח הפרשים הגיע לנהר דרין, אך הדיוויזיה ה-31 נאלצה כאמור לסגת מאלבניה ולנוע צפונה לקוסובו, וזאת לשם הגנה על העיר פריזרן שבדרום קוסובו, שהותקפה על ידי כוחות הצבא הגרמני.

תחילת התפוררות הצבא היוגוסלבי וכיתור בלגרד (10 באפריל)

ב-10 באפריל, בוצעו מספר פלישות במקביל לתוך תחומי יוגוסלביה. הקורפוס הממונע ה-41 החל בהתקדמות מהגבול הרומני וההונגרי לכיוון בלגרד מצפון, הקורפוס הממונע ה-46 התקדם דרומה מכיוון אוסטריה דרך סלובניה על מנת לתקוף את העיר בלגרד ממערב, הקורפוס ה-51 התקדם לזגרב מכיוון אוסטריה, והקורפוס ההררי ה-49 התקדם מאוסטריה לכיוון צליה (סלובניה). בסופו של יום זה הצבא היוגוסלבי החל להתפורר והחל בנסיגה, כאשר כוחות רבים נכנעים ונלקחים בשבי על ידי הצבא הגרמני, זאת על אף התנגדות אפקטיבית יחסית בגבול האלבני.

הדיוויזיה היוגוסלבית ה-15 המשיכה בהתקדמות איטית לכיוון העיר שקודרה שבצפון אלבניה, כאשר היא מקבלת סיוע אווירי מחיל האוויר היוגוסלבי שהפציץ מטרות של הצבא האיטלקי באזור העיר שקודרה והעיר דורס.

בינתיים, כוח חיל הפרשים שחבר לכוחות מהדיוויזיה ה-31 נעו לכיוון העיר שקודרה לאורך נהר דרין על מנת לחבור לדיוויזיה ה-15.

הצטרפות איטליה והונגריה למערכה הקרקעית (11 באפריל)

איטליה והונגריה הצטרפו למערכה הקרקעית ב-11 באפריל. מעורבות איטליה בפלישה החלה עם התקדמותה של הארמייה השנייה מצפון מזרח איטליה לכיוון ליובליאנה (סלובניה של ימינו) ועד לחוף המזרחי של הים האדריאטי באזור דלמטיה, כמעט ללא כל התנגדות יוגוסלבית. עוד באותו יום, החלה הונגריה בהזזת הארמייה השלישית מהגבול היוגוסלבי דרומה לכיוון נובי סאד (סרביה של ימינו). בדומה לאיטלקים, גם הכוחות ההונגריים לא נתקלו כמעט בהתנגדות מצד כוחות הצבא היוגוסלבים, אשר כבר היו מותשים לאחר התקפות בלתי פוסקות מצד הצבא הגרמני שכבר שבוע נמצא בלחימה.

עוד באותו יום, החלה נסיגה של הארמייה היוגוסלבית השלישית כולה בעקבות קרב בלימה של הצבא הגרמני והאיטלקי, אשר נעו צפונה, תוך שהם דוחקים את הצבא היוגוסלבי חזרה לתחומי המדינה וכובשים בדרך נקודות מפתח במונטנגרו דוגמת הערים פודגוריצה וציטינה.

כיבוש בלגרד (12–13 באפריל)

ב-12 באפריל, המשיך הצבא ההונגרי בהתקדמות דרומה לאזור חבל באראניה שבין נהר הדנובה לדראווה תוך שהם כובשים את חבל באקה (סרביה של ימינו).למעשה, פעל הצבא ההונגרי לכיבוש שטחים אשר היו חלק מהמדינה בטרם החתימה על חוזה טריאנון לאחר מלחמת העולם הראשונה.

בערב 12 באפריל, השלימו הכוחות הגרמנים את כיבושה של בלגרד, כאשר במקביל נכבשה אף לובליאנה על ידי הכוחות האיטלקים.

ב-13 באפריל, התמנה דנילו קלפטוביץ' לתפקיד רמטכ"ל צבא יוגוסלביה. הוא החליף בתפקיד את ראש הממשלה סימוביץ', אשר החל בהכנות לקראת עזיבתו את המדינה ביום שלמחרת.

קריסת הצבא היוגוסלבי ומגעים להפסקת אש (14–16 באפריל)

חיילי חי"ר יוגוסלבים נכנעים לכוחות הצבא הגרמני

ב-14 באפריל ברחו הנסיך פטר השני וממשלתו של סימוביץ' מהמדינה ללונדון (דרך אלכסנדריה) והמטה הכללי של צבא יוגוסלביה נכבש על ידי הצבא הגרמני בעיר סרייבו.

עוד באותו יום החל הפיקוד העליון של הצבא היוגוסלבי להורות לכוחות בשטח לפעול למען הפסקת הלחימה עם כוחות מדינות הציר. ניסיונות מצד הקצינים הבכירים של הארמייה השנייה והחמישית להגיע להבנות עם הפיקוד הבכיר של הגרמנים בנוגע להפסקת אש נענו בשלילה, כאשר תגובת הגרמנים הייתה כי רק כניעה ללא כל תנאים מוקדמים תהווה בסיס אמיתי למשא ומתן בין הצדדים. עוד באותו ערב שלח הפיקוד העליון היוגוסלבי שליח אל גנרל-פלדמרשל אוואלד פון קלייסט בניסיון לפתוח במגעים לקראת הפסקת אש. בתגובה, שלח קלייסט את מפקד הארמייה השנייה מקסימיליאן פון וייכס לבלגרד ב-15 באפריל על מנת לדון בתנאים.

נציג של הממשל היוגוסלבי הגיע לבלגרד על מנת לדון בתנאים, אך בשל העובדה כי לא הייתה לו כל סמכות לחתום על מסמך הבנות רשמי, הוא קיבל לידו טיוטה של ההסכם והצבא הגרמני העמיד מטוס לרשותו על מנת שתתאפשר הגעה של סמכות יוגוסלבית בכירה יותר.

שביתת נשק וכניעה יוגוסלבית (17–18 באפריל)

ב-17 באפריל, לאחר 11 ימי לחימה בלבד, הגיע שר החוץ היוגוסלבי אלכסנדר מרקוביץ' (בתקופה שטרם מהפכת הקצינים) וגנרל מילוקו ינקוביץ' לבלגרד וחתמו על הסכם שביתת הנשק, במעמד נציגים של הצבא הגרמני, האיטלקי וההונגרי, אשר נכנס לתוקפו בצהרי 18 באפריל 1941 והביא לסיום הלחימה ביוגוסלביה.

אבדות

ספינה וצוללת של חיל הים היוגוסלבי לאחר שנתפסו על ידי הצי המלכותי האיטלקי

האבדות בצד הגרמני היו יחסית מועטות – 151 הרוגים, 392 פצועים, 15 נעדרים. חיל האוויר הגרמני איבד במהלך הפלישה 60 מטוסים, ולפחות 70 טייסים ואנשי צוות נהרגו.

לצבא האיטלקי היו אבדות כבדות במהלך הלחימה נגד הצבא היוגוסלבי בצפון אלבניה (למעלה מ-3,000 חיילים נהרגו) כאשר חיל האוויר האיטלקי איבד כ-10 מטוסים (ועוד 22 נפגמו).

לצבא ההונגרי נהרגו 120 חיילים, נפצעו 223 ו-13 הוכרזו כנעדרים. התקפות של הצבא היוגוסלבי בוויבודינה. בפעולה כושלת שבה הופל מטוס תובלה הונגרי, נהרגו 30 חיילים ב-12 באפריל.

הצבא הגרמני לקח בשבי 254,000–345,000 שבויים יוגוסלבים בעוד האיטלקים לקחו כ-30,000 נוספים.

חיל האוויר היוגוסלבי איבד 49 מטוסים במהלך הפלישה. 85 מטוסים נוספים הופצצו ונהרסו בעודם על הקרקע. 70 מטוסים נוספים הוברחו בהצלחה למדינות ידידותיות, בעיקר ליוון. עם זאת, רבים מהמטוסים הופצצו ונהרסו על ידי התקפה של חיל האוויר האיטלקי ביוון. במסגרת הקרבות, נהרגו 27 טייסים יוגוסלבים ו-76 אנשי צוות.

הצבא האיטלקי השתלט כמעט לחלוטין על הצי הימי היוגוסלבי. אחת מהמשחתות הייתה בטיפול בבסיס בעיר קוטור ועל כן ניצלה מהריסה, בעוד משחתת נוספת הופצצה על ידי חיל הים היוגוסלבי עצמו על מנת למנוע לקיחתה כשלל על ידי האיטלקים. צוללת אחת ועוד 2 ספינות טורפדו הצליחו לחמוק ולהגיע למקום מבטחים במצרים. משחתת נוספת נלקחה כשלל בדרכה לבסיס חיל הים בקוטור.

השלכות המבצע

מפת החלוקה של יוגוסלביה לאחר כיבושה

פרט לנחיתות הצבא היוגוסלבי אל מול הוורמאכט, עמדה העובדה כי היוגוסלבים נאלצו להתגונן מפלישה שהגיעה ממספר כיוונים בו זמנית וכי ונכשלו בהקצאה נכונה של המשאבים. כמה מיחידות הצבא סירבו ללחום, ובמקום זאת קיבלו את הנאצים כמשחררים מהדיכוי הסרבי. הסלובנים, הקרואטים והמקדונים ראו במלחמה הזדמנות לשחרור לאומי, ולא רצו להמשיך וללחום למען המשך הדומיננטיות הסרבית. רק מספר יחידות סרביות הצליחו לנסות ולהתנגד לפלישה, ואלו היו מבודדות ומועטות. תנאי הכניעה היוגוסלבית היו קשים ביותר. יוגוסלביה בותרה למספר רב של חלקים.

גרמניה החזיקה בצפון ומזרח סלובניה וסיפחה לעצמה את אזורים אלוהים, היא הקימה בשטחה של סרביה מדינת בובות שהייתה בשליטה ישירה שלה. בשטחי קרואטיה הוקמה המדינה העצמאית של קרואטיה שנותרה בשליטה ניכרת של גרמניה, על אף שנהנתה ממידה מסוימת של עצמאות (אציל איטלקי בשם איימונה די סבויה הוכתר כמלכה של קרואטיה, בשם טומיסלב השני, אך מלוכה זו הייתה סמלית בלבד ובפועל שלט במדינה הדיקטטור אנטה פאבליץ'). המדינה הקרואטית השתרעה על פני שטח ניכר מקרואטיה של ימינו, וכן על שטחה של בוסניה והרצגובינה. כמו כן סיפחה גרמניה אזורים באזור הבאנאט בסרביה (שם התגורר מיעוט גרמני משמעותי).

איטליה קיבלה את יתרת סלובניה, קוסובו וחלקים גדולים מהחוף הדלמטי, לרבות איים בים האדריאטי. כן שלטה במדינת הבובות שקמה במונטנגרו.

הונגריה סיפחה את אזור וויבודינה ולאחר מכן סיפחה אזורים נוספים באזור הבאנאט בסרביה (לרבות העיר הסרבית פירוט) בולגריה סיפחה את האזור המהווה כיום את מדינת מקדוניה.

לקריאה נוספת

• אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה (תרגום: עמנואל לוטם), ידיעות ספרים, 2014.

• Jozo Tomasevich, "Yugoslavia during the Second World War", in Wayne S. Vucinich (ed.), Contemporary Yugoslavia: Twenty Years of Socialist Experiment, Berkeley: University of California Press, 1969, pp. 59-118.
• Jozo Tomasevich, War and Revolution in Yugoslavia, 1941–1945: The Chetniks, Stanford: Stanford University Press, 1975.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפלישה ליוגוסלביה בוויקישיתוף