ייזהר הקונה
"ייזהר הקונה" (בלטינית: Caveat emptor) הוא ביטוי שמקורו בלטינית, המתאר דוקטרינה משפטית בדיני חיובים, המקובלת במשפט המקובל, אשר לפיה בחוזה מכר על כל צד לדאוג לענייניו: על הקונה לבדוק את הדבר הנמכר היטב, ואילו על המוכר לא חלה כל חובה לגלות לקונה על פגם בו, גם אם ידע המוכר כי הקונה פועל מתוך טעות[1].
דין זה בצורתו הנוקשה לא תאם את יחסי המסחר בשוק המודרני, ועל כן נוצרו לו חריגים רבים גם במשפט המקובל; המשפט הישראלי, שאימץ בתחילה את הדין האנגלי, הלך והתרחק ממנו עם השנים, וקבע כללים המנוגדים לכלל של "ייזהר הקונה". דין זה מנוגד גם לדיני אונאה ומקח טעות במשפט העברי, שלפיו, במקרה של פעולת קניין שבוצעה במחיר החורג בשישית מערכו של החפץ, יש להשיב את הפער, ובחריגה גדולה יותר, או במקרה שבסחורה יש פגמים שלא היו ידועים לקונה, המכר בטל.
דוקטרינת "ייזהר הקונה" והפעלתה במשפט המקובל
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוקטרינת "ייזהר הקונה" קבעה כי בחוזה מכר לא יוכל הרוכש לקבל פיצוי מן המוכר בשל פגמים ברכוש שנרכש על ידו, אף אם פגמים אלו הביאו לכך שהממכר לא היה ראוי לשימוש. החריג היחיד לכלל היה במקרה שבו המוכר הסתיר את הפגם באופן אקטיבי. כלל נוקשה זה לא תאם את יחסי המסחר בשוק המודרני, ובתי המשפט באנגליה פעלו ליצור לו חריגים רבים נוספים, במיוחד באמצעות שימוש בהשתק ובמקרים בהם היו קיימים בין הצדדים יחסי אמון מיוחדים[2].
המגמה המודרנית היא להחליף את הכלל בדוקטרינת "תניית כשירות מכללא", שלפיה כל חוזה מכר כולל תנאי מכללא שהממכר ראוי לשימוש. השימוש בדוקטרינה מודרנית זו הוא בדרך כלל בהקשר של חוזי מכר בין קבלן ורוכש דירה.[דרוש מקור]
בנוסף לאיכות הסחורה, הביטוי מתאר גם את מדיניות ההחזרה. במרבית מערכות החוקים, אין חובה חוקית על המוכר לאפשר החזרת המוצר תמורת החזר כספי, זיכוי כספי או החלפה. בתחום מוצרי התוכנה והבידור, מקובל כי ניתן להחליף מוצר רק תמורת עותק אחר של אותו מוצר. מרבית החנויות ורשתות המסחר דורשות מהקונה הבא להחזיר מוצר, לספק הוכחה (כגון חשבונית) כי רכש את המוצר באותה חנות או רשת, וכן קובעות מגבלת זמן על אפשרות ההחלפה.
על בסיס ביטוי זה נוצרו ביטויים דומים אחרים, כגון "ייזהר הקורא" (Caveat lector).
הכלל במשפט הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]דיני החיובים במשפט הישראלי הושפעו בתחילתם מן המשפט המקובל, עקב ההתפתחות ההיסטורית והחקיקתית שהביאה להשפעה של המשפט האנגלי על המשפט הישראלי. עם זאת, החל המשפט הישראלי בפיתוח דיני חיובים ודיני חוזים עצמאיים, שהתנתקו מן המשפט האנגלי והדוקטרינות המלאכותיות שנוצרו במסגרתו, ושאפו לפתח משפט ישראלי עצמאי. בדיני החוזים הישראלים שולט עקרון תום הלב הנוגד את עקרון "ייזהר הקונה", ולפי סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי) הוא מקיף את מלוא דיני החיובים במשפט הישראלי. גם הסעיפים העוסקים בטעות ובהטעיה בדיני החוזים פורשו בפסיקת בית המשפט כמטילים חובות גילוי מיוחדות במקרים מסוימים, בניגוד לכלל זה.
היחסים בין המוכר והקונה, חובת הגילוי המוטלת על המוכר, והדרך שבה יכול הקונה לקבל פיצוי על אי התאמה, מוסדרים בסעיפי חוק המכר, המאפשרים לקונה, בנסיבות מסוימות, להסתמך על אי התאמה של המכר גם לאחר רכישת הממכר וקבלתו לחזקתו, ובאופן המנוגד לכלל "ייזהר הקונה".
סעיף 16 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, קובע כי אם אי ההתאמה בממכר נבעה מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת חתימת החוזה, ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליהן (גם אם לא הודיע עליהן מיד לאחר הבדיקה, או שאי ההתאמה לא הייתה נסתרת, או על אף כל הסכמה נוגדת). סעיף דומה הוא סעיף 4 לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973. בית המשפט העליון ראה בסעיפים אלו משום ביטול של כלל "ייזהר הקונה" בדיני המכר במשפט הישראלי[3].
שתי מערכות חוקים הקובעות חובות אקטיביות על המוכר לגלות כל פרט רלוונטי לקונה, הן דיני ניירות הערך ודיני הגנת הצרכן.
נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, קבע כי העיקרון הבסיסי של דיני ניירות הערך הוא עקרון הגילוי הנאות, העומד בסתירה לעקרון "ייזהר הקונה":
- "עקרון היסוד עליו מושתתים דיני ניירות ערך, ובכלל זה חוק ניירות הערך הישראלי, הינו עקרון הגילוי הנאות. משמעו של עיקרון זה הוא מסירת מידע מלא אודות החברה... להבדיל ממכר רגיל, ניירות הערך הינם מצרך מסוג מיוחד בכך שהם תעודות אשר ערכן הריאלי (היינו ערך החברה שהן מייצגות תביעה כלפיה) אינו גלוי על פניהן (להבדיל משטר כסף, למשל); זאת בשעה שהנתונים בדבר הערך האמור מצויים בידי החברה ונגישים למנהליה ולבעלי השליטה בה... לפיכך, המירו דיני ניירות הערך את כלל המכר הבסיסי הידוע של caveat emptor ('יזהר הקונה') בפילוסופיה של גילוי מלא מצדה של החברה-המוכרת...".[4]
דיני הגנת הצרכן כוללים חובות גילוי רבות במקרים שונים, וכן חובות אקטיביות החלות על המוכר לשאת באחריות לממכר:
- סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 כולל חובת גילוי כללית על כל פגם בממכר.
- סעיף 4ב כולל חובת גילוי של מדיניות "החזרה".
- סעיף 9 כולל חובות גילוי בעסקת אשראי.
- סעיף 14 לחוק מאפשר לבטל בתוך 14 יום הסכם מכר שנעשה ברוכלות.
- סעיף 14א קובע הוראות ביטול וגילוי חמורות במיוחד בנוגע למכירת יחידות נופש.
- סעיף 14ג עוסק בחובות גילוי בממכר אלקטרוני (מכר מרחוק).
- סעיף 18 לחוק הקובע כי ניתן לחייב בתקנות לתת שירות לצרכן לאחר מכירה, ובין היתר לקבוע באיזה תנאים יוחלף הממכר ללא תשלום. תקנות אלו פורסמו בשם "תקנות הגנת הצרכן - אחריות ושירות לאחר מכירה, התשס"ו - 2006"[5].
השפעת סעיפים אלו היא לא רק זניחתו של כלל "ייזהר הקונה" אלא החלפתו בכלל הפוך לפיו המוכר חייב לגלות פרטים רבים ככל האפשר לקונה, ובמקרים רבים לאפשר לו לבטל את החוזה ולהחזיר את הממכר בתוך זמן מה מהרגע שבו קיבל את הממכר לידיו.
במובן זה אימץ למעשה המשפט הישראלי את עקרונות החוק הרומי, לפי הנוסחה הידועה: "כל דבר הניתן לאדם, יש לעשות זאת בתום לב (Bona Fide)". על פי שנים-עשר הלוחות (החוקים הכתובים הראשונים ברומא), חייב היה המוכר להצהיר בפני הרוכש על כל הפגמים הקיימים בנכס, והוא אף אינו פטור בשתיקתו. אנשי המשפט ברומא קבעו כי על כל פגם שעלול להתגלות בנכס (עליו ידע המוכר מבלי לחשפו בעת המכירה), הרי שחייב הוא בנזקו.
עמדת היהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]גישה שכזו ודין זה מנוגד לדיני אונאה ומקח טעות במשפט העברי, שלפיו, במקרה של פעולת קניין שבוצעה במחיר החורג בשישית מערכו של החפץ, יש להשיב את הפער, ובחריגה גדולה יותר, או במקרה שבסחורה יש פגמים שלא היו ידועים לקונה, המכר בטל.
שאיפת היהדות היא לייצר "עולם בטוח" בו אדם אינו צריך להיזהר מאדם אחר, אלא מתקיימים יחסי אמון הדדיים בין הבריות. כל פעולה של רמייה, אונאה, שקר, ומניפולציות נגד הזולת, נתפסות כלא רצויות. ובאופן דומה, התורה מקדמת עמדות הפוכות ותמיכה בהתנהגויות שמגבירות את יחסי האמון של האדם עם הזולת, כמו חיזוק דיבור האמת והיושרה, כמו מצוות השבת אבדה (שבה הסביבה מייצרת תחושת אמון אצל האדם שהחברה מגויסת עבורו ומחויבת לשמור על רכושו ולהשיב לו), או כמו שאר מצוות אחרות נוספות שמנסות לקדם מערכות יחסים חיוביות בין אדם לחברו, כאלה שכל הצדדים המעורבים פועלים בתום לב בעסקאות השונות, ובכלל בכל אינטראקציה אנושית.
גישה שבה האדם צריך להיזהר ולבדוק את המכר היא אכן נכונה על פי ההלכה היהודית, אך זאת מטעמי "חשד בריא" וערנות.
היהדות עוסקת בהסבר על טבע האדם, ואומרת שאכן ייצרו הרע של האדם עלול לנסות לפתות אותו לרמייה ולחוסר תום לב, כמו למשל מה שכתוב במשנה בפרקי אבות "אלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". עם זאת, עבודת הרוחניות כרוכה בתיקון ייצרו הרע של האדם וזיכוך נפשו למען הגברת הנטיות האנושיות החיוביות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ייזהר הקונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פסק הדין המנחה במשפט האנגלי הוא Smith v Hughes (1871) L.R. 6 Q.B. 597; 40 L.J.Q.B. 221; 25 L.T. 329; 19 W.R. 1059 (D.C.), שבו קבע בית המשפט העליון האנגלי כי אין על המוכר להודיע לקונה על טעותו, כל עוד הטעות לא נגרמה ממעשי המוכר. לסקירה של ההתפתחות הפסיקתית במשפט האנגלי בנוגע לכלל ראו גם ע"א 838/75 ספקטור נ. צרפתי פ"ד לב (1) 231.
- ^ דליה אבן, contrahendo in Culpa, עיוני משפט א 328.
- ^ וכן ראה זאב צלטנר, חוק המכר, תשכ"ח - 1968, סדרת פירוש לדיני החוזים בעריכת גד טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמחקר השוואתי, הפקולטה למשפטים, ירושלים, תשל"ב, עמ' 91.
- ^ ע"א 5320/90 א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מו(2) 818.
- ^ ק"ת תשס"ו, 501
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.