צביון אדום
 צביון אדום
| |
|---|---|
צביון אדום
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | צביונים |
| סוג: | צביון |
| מין: | צביון אדום |
| שם מדעי | |
 Cephalophus rufilatusגריי, 1846 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
צביון אדום (שם מדעי: Cephalophus rufilatus; קרוי גם צביון שועלי), הוא מין אנטילופה קטנה יחסית בתת-משפחת הצביונים, החי במערב אפריקה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1846 על ידי ג'ון אדוארד גריי. יש לו דמיון רב בצבעי הפרווה למספר רב של צביונים הכלולים בקבוצת "הצביונים האדומים",[2] ואחדים מהם נחשבו בתקופות מסוימות כתת-מינים שלו; בין הבולטים שבהם ניתן למנות את צביון הארווי, צביון שחור-חזית וצביון נטאל. שמו הרשמי המלא הוא "צביון אדום צד" על מנת להבדילו מצביון נטאל המכונה "צביון יער אדום". על פני תפוצתו הרחבה יש לו מגוון כינויים מקומיים: "טוויני", "דונגבו", "קומבי", "אנגבורה", "סאנטאן", "ג'אברה", "סאדזי", "אבו קונאני", "מאקורנה", "דיג'דיג'", ועוד.[2]
שמו המדעי נגזר מיוונית כדלהלן: "kephale" = ראש, "lophus" = פסגה; - מתייחס לציצת השיער הבולטת במצח. "rufilatus" פירושו "אדום צד", ומתייחס לצבע פרוותו האדמוני בעיקר בצלעות.[2] הצביון האדום הוא היחיד מקרב מיני הסוג צביון שחי בסוואנות פתוחות, והוא בין המינים הנפוצים בסוג.[3]
לצביון האדום שני תת-מינים:[4]
- צביון אדום מערבי (C.r.rufilatus), מצוי מסנגל עד לנהר שארי בקמרון.
- צביון אדום מזרחי (C.r.rubidior), מצוי ממזרח נהר שרי בקמרון עד לאוגנדה.
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצביון האדום מתאפיין כקרוביו בזוג קרני-חרוט קטנות למדי,[2] ולהם שני מבנים עיקריים: 1) הקרן צומחת באלכסון לכיוון מעלה,[4] ומתעגלת בצורה עדינה כלפי קדימה - מה שבמבט שטחי נראה ישר לגמרי. 2) הקרן צומחת לכיוון מעלה ומתעגלת לאחור בזווית מועטה אך נראית לעין. הקרניים צומחות במרכז המצח - סמוך יותר לאוזניים מאשר לעיניים. הרווח בין הקרניים בבסיס קטן למדי, והמרחק ביניהן זהה לחלוטין בין הבסיס לקצוות. עובי הקרניים משתנה בעדינות בין הבסיס לקצוות במבנה הצמיחה הראשון, אך במבנה השני הקרן עבה למדי בחצי התחתון ואז הופכת לצרה בדומה לקרני הסרו. הקרניים מחורצות בחצי התחתון בכ-3 - 7 טבעות קטנות ובולטות, אך אין זה נדיר שרוב הקרן תהיה חלקה לגמרי. צבע הקרן הוא אפור בהיר, כהה או כחלחל. למרות שהן הזכרים והן הנקבות יש קרניים, של הזכרים ארוכות פי 2, ובאופן יוצא דופן משאר מיני הסוג צביון אצל מין זה די נפוץ חוסר קרניים אצל הנקבות.[2] גם כאשר יש לנקבות קרניים הן לרוב מוסתרות בציצת השיער שבמצח.
מראה חיצוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרווה השועלית של הצביון האדום קצרצרה ובעלת מרקם עדין, והיא מורכבת משערות זיפיות וצפופות. צבע הפרווה הכללי הוא גוונים שונים של חום אדמדם המקנים לו את שמו; הצבע משתנה בין אדמדם דהוי או בהיר לאדמדם כהה, חולי, ערמוני, צהבהב וכתום בהיר או כהה.[2] לרוב הצלעות ופלג הגוף האחורי נוטים לגוונים אדמדמים כהים, בעוד שהמותניים והצוואר נוטים לגוונים בהירים עד צהבהבים. מהעכוז ועד לכתף עובר פס עבה בצבע שחור עמוק\כסוף עד שחור כחלחל\אפרפר - שכהה יותר אצל תת-המין המזרחי,[2] ומלבד הפס נפוץ גם שכל אזור הגב וצדדיו מתכהים מן הרגיל לצבע אדמדם ערמוני כהה עד שחור לגמרי. הפס השחור שלו אינו מוגדר באופן ברור בניגוד לשאר "הצביונים האדומים" ומתמזג בהדרגה עם הפרווה האדמונית.[2] במקרים רבים שבהם אזור הגב כהה, לעיתים הפס השחור נעדר לגמרי. באזור הכתפיים השערות נוטות להתכהות עד לגפיים וליצור מעין "אדרת" שחורה-אפרפרה-כחלחלה משני צידי הכתפיים. הרגליים בצבע שחור עמוק, כסוף, אפרפר או כחלחל משני צידיהן, בדומה לצביון שחור-חזית.[2] העוקץ של הזנב ובסיסו בצבע אדמדם בהיר או כהה, והוא מסתיים בציצת שיער עגלגלה ושחורה. צבעו של הזנב תלוי גם בצבע של אזור הגב, ומשום כך אין זה נדיר שהוא שחור לחלוטין. הפרסות אפורות או שחורות.
צבע ראשו של הצביון האדום משתנה בין כהה\בהיר באזור העליון ואדמדם חולי בלחיים. אין זה נדיר שכל הראש יהיה בצבע אחיד של אדמדם כהה, בהיר, חולי, צהבהב או כתמתם, ובדרך כלל הצבע משתנה בהתאם לצבעו של הצוואר. סימוני הפנים שלו הם כדלהלן: סביב השפתיים והאף ישנו כתם בצבע שחור עמוק, ולרוב נמשך ממנו לאורך החרטום פס שחור פחם\דהוי\כסוף המתרחב באזור המצח ומתחבר עם הפס השחור שבעורף.[2] ציצת השיער המפורסמת של הצביונים במרכז המצח - ארוכה ואנכית יחסית אצל הצביון האדום, והיא מזדקרת מראשו בצורת שיח משולש בשל השערות השפיציות במרכז הציצה.[2] כיוון שהפס השחור על החרטום עובר דרכה, היא שחורה ברובה וצדדיה אדמדמים. הכתם השחור שסביב האף והפה מופרד באמצעו על ידי השפה העליונה הלבנה[2] והיא מתחברת בדרך כלל עם הסנטר שאף הוא לבנבן. באזור השפה הלבנה יש מספר נקודות שחרחרות שמהם יוצאים זיפים שחורים קצרצרים. בין העיניים לשפתיים יש חריצים שחורים - ישרים או אלכסונים הבולטים על רקע הפרווה הבהירה של הלחיים, והם משמשים כבלוטות ריח; ביחס לראש החריצים אצלו הם הגדולים ביותר ממיני הצביונים.[5] מעל העיניים יש ריסים שחורים וארוכים. צבע האוזניים בצד החיצוני הוא אדמדם בחלק התחתון ושחרחר בחלק העליון, בעוד שבצד הפנימי הן מחופות ברובן בשערות לבנות עם כתם או פס שחור עבה לרוחב.[2]
מבנה ומידות גוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבנה גופו של הצביון האדום קומפקטי ועגלגל, ויש לו צוואר וראש קצרים. רגליו קצרות באופן יחסי לגוף בדומה לשאר הצביונים, והאחוריות שארוכות מהקדמיות מרימות את פלג גופו האחורי וגורמות לו להיראות מקושת וכפוף.[2] עם זאת, מכיוון שראשו של הצביון זקוף, זה בולט בעיקר בשעת האכילה. ראשו של הצביון האדום משולש, גולגולתו צרה, אוזניו עגלגלות ורחבות וזנבו קצר וצר למדי.[2] עיניו ואפו גדולים ושחורים, והלוע גדול ביחס לראש. הפרסות שלו ארוכות, דקות וחדות. מלבד הקרניים אין הבדל ניכר בין הזכרים לנקבות.
מידות הגוף של צביון אדום:
גובה הכתפיים: 45 - 48 ס"מ.[4]
אורך הראש והגוף: 60 - 70 ס"מ.[2]
אורך קרני הזכר: 6 - 9.5 ס"מ.[2]
אורך קרני הנקבה: 3 - 4 ס"מ.[2]
אורך האוזניים: כ-7 ס"מ.[2]
אורך הזנב: 7 - 10 ס"מ.[2]
משקל: 11 - 14 ק"ג.[4]
מינים דומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-10 מינים מתת-משפחת הצביונים מתאפיינים בפרווה אדמדמה-צהבהבה ורובם גם נכללים בקבוצה לא טקסונומית - "צביונים אדומים".[2] עובדה זאת עשויה להקשות על הזיהוי בינם לבין הצביון האדום, ולכן התפוצה האמיתית של חלק מהמינים אינה ברורה דיה. במבט רחוק משימת הזיהוי היא לרוב בלתי אפשרית, אך עם זאת צביון אדום שונה מרובם בכך שהוא חי בסוואנות ולא ביערות והתפוצה שלו אינה חופפת עם מינים רבים בשל כך. להלן רשימת המינים הדומים לצביון האדום, כולל סימני זיהוי בולטים:
- צביון נטאל (Cephalophus natalensis) - המין הדומה ביותר לצביון אדום, ודי נפוץ בסוואנות לעומת המינים האחרים. סימני זיהוי: לצביון נטאל פרווה אדמדמה\צהבהב\זהבהבה אחידה בכל הגוף, ולרוב היא חיוורת יותר מפרוות הצביון האדום. אין לו פס שחור על הכתפיים או אדרת שחורה בכתף ובגפיים. זנבו ורגליו אדמדמים כשאר הגוף ולא שחורים כאצל הצביון האדום. העורף שלו אפרפר או שחרחר, והצוואר נוטה להיות בהיר משאר הגוף. הפס השחור בחרטום נעדר אצלו לעיתים קרובות, וציצת השיער שלו קצרה בהרבה מהצביון האדום וללא שערות שפיציות במרכז. צביון נטאל נפוץ לאורך קו חוף מזרח-מרכז אפריקה - מטנזניה ומוזמביק ועד לדרום אפריקה וסווזילנד.
- צביון הארווי (Cephalophus harveyi) - דומה מאוד לשניים האחרים, וגם הוא די מצוי בסוואנות לעומת צביונים אחרים. סימני הזיהוי שלו: פרווה בצבע כתום חיוור לרוב ולעיתים היא אדמדמה כשל הצביון האדום. אין לו פס שחור או אדרת שחורה בכתף, אך רגליו בצבע חום כהה. יש לו על פני המצח והחרטום כתם שחור גדול ורחב משל הצביון האדום, וזנבו אדמדם. ציצת השיער שלו קצרצרה מאוד. נפוץ במזרח אפריקה - בעיקר בטנזניה, קניה, זמביה ומלאווי, עם אוכלוסיות מבודדות בסומליה ואתיופיה.
- צביון אדרס (Cephalophus adersi) - מתאפיין בפרווה אדמדמה או צהבהבה, והוא המין הקטן בסוג צביון; צביון אדום שני לו במידות גוף. סימני זיהוי: פס רחב לבן על הירכיים, מותניים וגחון לבנים, רגליים בצבע חום כהה-שחרחר עם כתמים לבנים דמויי צרעת. זנבו אדמדם עם ציצה לבנה בסופו, והוא בעל קרני-מחט דקות וקטנות משל הצביון האדום. לחייו אפרפרות\צהבהבות, ויש לו רק לעיתים פס שחרחר דהוי בחרטום. אין לו פס או אדרת שחורה, ובלוטות הריח שלו קטנטנות. מצוי באי זנזיבר ובכיסים מבודדים בחוף קניה.
- צביון ווינס (Cephalophus weynsi) - דומה למדי לצביון האדום בפרווה לבד מתת-מין אחד שבעל צבע כהה. סימני זיהוי: צבע הפרווה לרוב זהוב-צהבהב בצלעות ובגב, עם צוואר ורגליים בצבע חום-אפרפר. גם במקרים בהם יש לו פרווה אדמדמה היא בהירה וחיוורת יותר. אין לו פס או אדרת שחורה, וציצת השיער שלו קטנטנה וכמעט ונעדרת לפעמים. המצח אדמוני ללא פס שחור, והחרטום בצבע אפרפר-שחרחר דהוי. בלוטות הריח שלו ללא חריץ שחור בולט. מצוי במרכז אפריקה - בעיקר בקונגו הדמוקרטית, אוגנדה, רוואנה ובורונדי, עם אוכלוסיות מבודדות בקניה.
- צביון לבן-גחון (Cephalophus leucogaster) - דומה לצביון אדום וכן למין הקודם. סימני זיהוי: יש לו פס שחור מוגדר היטב בגב ולמרות שהוא ממשיך לזנב, הזנב בצבע אדמוני שלא כמו זנבו השחור של הצביון האדום. הפרווה נוטה יותר לכתום-זהוב בהיר, ויש לו גחון, גרון וסנטר לבנים. קרניו ארוכות יותר, והחריץ שעל בלוטות הריח אפרפר ולא שחרחר. ציצת השיער שלו קצרצרה והוא גדול יותר במידות גוף מהצביון האדום. המצח שלו זהוב-אדמוני ואין לו פס שחור על החרטום. גם הוא מצוי במרכז אפריקה - בעיקר בקונגו, קונגו הדמוקרטית גבון וקמרון.
- צביון שחור-חזית (Cephalophus nigrifrons) - דומה במיוחד לצביון הארווי ולצביון אדום. סימני זיהוי: פרווה בצבע אדום\כתום בוהק -כמעט עד בורדו, עם פנים בצבע כתמתם בהיר יותר. יש לו כתם שחור רחב על המצח והחרטום, וציצת השיער שלו קצרה במעט משל הצביון האדום וצבעה שחור. גם לו יש אמנם רגליים שחורות אך אין לו פס\אדרת שחורה בגב ובכתף. זנבו אדמוני ומסתיים בעיגול שיער שחור. נפוץ במרכז אפריקה - בעיקר בקונגו, קונגו הדמוקרטית, אנגולה, גבון וקמרון, אם אוכלוסיות מבודדות גם בקניה, אוגנדה וניגריה.
- צביון אוגילבי (Cephalophus ogilbyi), דומה בעיקר לצביון לבן גחון לצביון ווינס. סימני זיהוי: פרווה חומה-זהובה, עם עורף כהה וגרון בהיר. יש לו פס שחור דק ומוגדר על הגב, ואין לו אדרת שחורה בכתף או פס שחור בחרטום. הזנב שלו שחרחר עם ציצת שיער אפרפרה. יש לו עצמות מצח בולטות יותר, ופניו בצבע זהוב חיוור. רגליו לבנבנות או חומות-זהובות. יש לו ציצת שיער רחבה וקצרה שמתחלקת לעיתים לשתיים נפרדות סביב כל קרן. נפוץ במערב ובמרכז אפריקה - בעיקר בגבון, ניגריה, קמרון, ליבריה וחוף השנהב.
- צביון פיטרס (Cephalophus callipygus), דומה לצביון האדום ולצביון נטאל אך גדול מהם. סימני זיהוי: פס שחור צר במרכז הגב שמתרחב על פני כל האזור האחורי כגלימה שחורה. פרווה בצבע חום כהה או לחלופין אדמוני בהיר, חאקי וצהבהב חיוור. יש לו קרניים גדולות ועבות יותר, מצח מתולתל ואדמדם וציצת שיער קצרה. רגליו בהירות לרוב, ואין לו פס או כתם שחור במצח. נפוץ באזור המערבי של מרכז אפריקה - בעיקר בגבון, גינאה המשוונית וקונגו.
- צביון חום (Cephalophus dorsalis) דומה למדי לצביון האדום, אך גדול ממנו באופן ניכר בתור מין השייך גם לקבוצת הצביונים הענקיים. סימני זיהוי: ראש ומבנה גוף רחב, ולוע ובלוטות ריח גדולות יותר. יש לו פס שחור עבה מאוד ומוגדר מהעורף עד לזנב, וכן פס שחור עבה לאורך החרטום. הפרווה שלו בצבע חום-אדמוני אחיד, ללא אדרת שחורה בכתף. הרגליים שלו כהות אך לא שחורות ממש, ופניו בצבע אפרפר-שחרחר דהוי. נפוץ במרכז ומערב אפריקה - בעיקר בקונגו, קונגו הדמוקרטית, גבון, ליבריה, סיירה לאון, גאנה וחוף השנהב.
- צביון סבכים (Sylvicapra grimmia) - סוג נפרד בתת-המשפחה, אך די מזכיר את הצביון האדום בנוסף לכך שהוא היחיד מלבדו שמצוי באופן נרחב בסוואנות. סימני זיהוי: פרווה אפרפרה כהה-צהבהבה, גחון אפרפר בהיר וקרניים ואוזניים גדולים וארוכים יותר. הגולגולת שלו צרה יחסית, ובלוטות הריח שלו דומות יותר לאלו של אנטילופות רגילות. מצחו בצבע כתמתם-אדמדם בהיר עם ציצת שיער ארוכה ודקיקה משל הצביון האדום. זנבו ארוך ומברשתני, ויש לו פס שחור דק ומוגדר היטב על החרטום וסנטר לבנבן. נפוץ כמעט בכל רחבי אפריקה שמדרום לסהרה מלבד האזור הטרופי.
תפוצה ובית גידול
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצביון האדום מצוי במערב אפריקה. תפוצתו משרעת על פני דרום ומרכז סנגל, מרבית גמביה, גינאה ביסאו, גינאה, בנין, טוגו, צפון סיירה לאון וליבריה, צפון ומרכז חוף השנהב וגאנה, דרום מאלי, ניז'ר ובורקינה פאסו, מרכז ניגריה וקמרון, מרבית הרפובליקה המרכז אפריקאית, דרום צ'אד ודרום סודאן, צפון הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, וגלישה קטנה לצפון מערב אוגנדה. ב-1996 התגלתה אוכלוסייה מבודדת דרומית למפלי מרצ'יסון.[3] יש דיווחים לא מאומתים על צפייה בצביונים אדומים בקונגו ובגבון.[2]
בית הגידול של הצביון האדום הוא כל הקו הרחב של יערות-הסוואנה[2] הנמצאים לאורך מרכז ומערב אפריקה ומפרידים בין יערות גשם טרופיים בדרום לסוואנות הסאהל היבשות בצפון. הסוואנות באזור זה הם מסוג "סוואנות גינאה" ו"הסוואנות הסודאניות" המתאפיינות בעיקר בעשב גבוה מסוג "דשא הפיל" (ממשפחת הדגניים) ושיחים מהסוגים צלף וקוציץ,[5] והם משתנות מסוואנות יבשות וצחיחות יותר באזורים הצפוניים, לסוואנות לחות וגשומות באזורים הדרומיים. בכך מין זה הוא היחיד בסוג צביון שחי בעיקר בסוואנות ולא ביערות גשם בדומה לסוג צביון סבכים.[2] הוא מצוי גם באזורי שיח וסבך גבוהים ולאורך אגני ניקוז של נהרות. הוא נמצא גם בשולי יער וביערות דלילים, ולבד מיערות הגשם של צפון קונגו הדמוקרטית הוא אינו נצפה בדרך כלל ביערות עבותים. הגורם המכריע בבחירת בית הגידול הוא שכיחות של אזורי סבך שבהם יוכל להסתתר, ועל כן ניתן למוצאו באזורים שמרוחקים מאוד מהיערות.[3] צביון זה נהנה גם מפעילות אנושית: אזורי יער שלמים שנכרתו הפכו לסוואנות פוריות שמהוות בית גידול אידיאלי לצביון האדום, ועל כן התפוצה שלו הורחבה משמעותית לאזורים הדרומיים.[3] הטמפרטורות ברוב תחומי תפוצתו 30 מעלות צלזיוס לאורך השנה, עם 20 מעלות באזור אוגנדה ועד 40 מעלות במאלי. לרוב תפוצתו של הצביון מוגבלת לאזור עם כמות משקעים ממוצעת של 1,000 - 2,000 מילימטר לשנה, והוא נמצא במספרים קטנים יותר באזור עם כמות משקעים של 500 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאפיינים והתנהגות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות תצפיות של חוקרים בעבר סיפקו דיווחים סותרים על פעילות של מין זה, כיום ברור שהצביון האדום הוא בעל חיים פעיל יום בעיקרו. שיא הפעילות מתרחשת בשעות הבוקר המוקדמות ושעות הערב המאוחרות, ואת מרבית השעות החמות של היום הוא מבלה במנוחה ובהעלאת גרה. סגנון האכילה שלו הוא לקיטת מזון תוך כדי הליכה איטית, ולאחר מכן הוא מתרחק מעט מאזור הליקוט הראשון בטרם ימשיך לאכול באזור הליקוט הבא.[2] לדוגמה: כאשר הצביון אוכל מקטע מסוים בשיח הוא לא ימשיך לאכול באופן רציף ממנו, אלא ישאיר קטעים שלמים בין אזור נגוס למשנהו. התנהגות זאת גורמת לכך שהצמחייה לא תדולל במהירות, ויהא לה מספיק זמן לצמוח. בעת חיפוש מזון לרוב הצביון ילך לרוב עם ראש מוך וצמוד לקרקע כדי לרחרח אחר מזון הראוי לו, והוא מנענע את זנבו ללא הרף מצד לצד.[2] כאשר הצביון מופרע הוא פותח בריצה מהירה עם סדרה של קפיצות ו"צולל" הישר לתוך הסבך הקרוב.[5] קריאות האזהרה שמשמיע מין זה מתוארות כשריקות צווחניות או נחירות, והן משמשות לעיתים גם כדי לתקשר בין האם לעופר שלה.[2] לצביון אדום יש חושים חדים של שמיעה וריח, ובנוסף לזה הוא עירני מאוד ומגיב לכל תזוזות לא שגרתיות בסביבתו - מה שעשוי להקשות על צפייה של מין זה בטבע.[5] הוא גם רגיש מאוד לריח טריטוריאלי שנעשה על ידי צביונים אחרים.
הטורפים העיקריים של מין זה הם נמרים אפריקנים, אריות, עיטי כתר, ופיתונים מרושתים,[5] וסביר להניח שגם ברדלסים, זאבים טלואים, חתולים זהובים אפריקנים, סרוואלים ותנים שנמצאים בתחומי תפוצתו.
הצביון האדום חי בבדידות או בזוגות (15% מהתצפיות), ובמקרים נדירים ניתן לראות משפחה קטנה של זכר, נקבה ועופר.[2] סביב מקורות מים ניתן לראות מספר פרטים שאין ביניהם קשר.[5] צביונים אלו תופסים לעצמם שטח פעילות קבוע וקטן (מכונה "שטח ביתי"), שיכול להישמר על ידם במשך חודשים רבים - כל עוד אין הפרעה חיצונית של טורפים או בני אדם.[5] לאחר תקופה מסוימת הצביון עוזב את האזור ומחפש לעצמו שטח פעילות חדש. בשטחים הביתיים הללו ישנם מספר אזורי מנוחה קבועים. בשל הצפיפות הנמוכה של הצביונים האדומים אין בדרך כלל מפגש בין שטחי פעילות של שני צביונים. הצביונים מסמנים אובייקטים רבים בשטחי הפעילות על ידי בלוטות הריח הגדולות שבצידי עיניהם - מה שמוכיח שהם טריטוריאליים.[2] צפיפות האוכלוסייה המרבית היא 4-3 פרטים לקמ"ר של בית גידול טוב.[2]
תזונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
|
|
| פריטי מזון שונים הנאכלים על ידי הצביון האדום | |
הצביון האדום הוא בעל חיים צמחוני, ותזונתו מורכבת מ-60% שיחים ועלים, והשאר ענפים, זרעים, פרחים ופירות.[2] הוא אוכל גם כמויות קטנות של שורשים, קליפות עצים ועשבים, ורק לעיתים נדירות יבקר באתרי ליקוק מלח ממינרלים.[2] מיני המזון המועדפים בניגריה הם בעיקר קצוות עלים של פיליאוסטיגמה (מהקסאלפיניים), זרדים ועלים של קומברטום (מההדסאים) ומוקונה (מהפרפרניים), ופירות של שזיפי חזיר (מהאלתיים). מינים נוספים הנצרכים על ידו בתדירות נמוכה במעט הם עלים של בארווד (פרפרניים), מיטזירי ופילאנטוס (מהמלפיגאים), אנונה סנגלית (מהאנונאים), פירות של שיח אברהם (מהורבניים), תפוח אקי (מהסבוננאים), אגוזי קולה (מהחלמיתיים) ותאנת הכף (מהתותיים).[2] בגאנה ניתוח התוכן של קיבת הצביון הראה שהפירות המועדפים עליו ביותר באזור מלבד תאנת הכף, הם הנאוקלה (מהפואתיים) ותמר סנגלי (מהדקליים). הוא גם עשוי לצרוך שם פירות של מיני פיקוס רבים כפיקוס סלעים רחב-עלים, פיקוס אספריפוליה, פיקוס ההרים, פיקוס גאלפלוקופרה, פיקוס אינגוס, פיקוס פלטיפילה ופיקוס טונינג'י, וכן פירות, פרחים ועלים של פאווטה (פואתיים).[2]
בחלק מהפירות הנאכלים על ידו כתאנת הכף, תמר סנגלי ואנונה סנגלית, הצביון האדום בולע גם את הזרעים; הללו עוברים דרך קיבתו עד שיוצאים לאחר מכן עם צואתו, וזה מהווה גורם חשוב להפצת הזרעים שלהם במקומות רבים.[2][5] הצביון האדום מרחיב גם את תזונתו לגידולים חקלאיים שננטעו סמוך לבית גידולו, אך הוא אינו מזיק באופן משמעותי. צביונים אלו יעקבו
לעיתים קרובות אחרי בבוני זית, בבוני גויאנה וקופי טנטלוס שמלקטים מזון מהעצים - כדי לנצל את הפירות, הפרחים והענפים שהופלו על ידיהם מהעצים.[2] בגאנה נצפה מעקב כזה של צביונים אחרי קופים בעיקר סביב עצי קסילופיה ו"שיח בננה" (ממשפחת האנונאים) ועצי אלצ'ורנה (ממשפחת החלבלוביים). הצביון האדום יוצא דופן מקרוביו בכך שהוא גם נוהג לעיתים קרובות לעמוד זקוף על רגליו האחוריות כדי להגיע למזון שהוא מעל להישג ידו.[2] צביון זה תלוי יחסית במקורות מים קבועים, והם מהווים גורם חשוב בבחירת בית הגידול.
רבייה ומחזור חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא ידוע האם הרבייה של צביון אדום היא עונתית, אולם עופרים צעירים נצפו בדרך כלל בעונה היבשה או בעונת הגשמים המוקדמת.[2] בשבי נצפתה תחרות בין הזכרים על בנות הזוג, והמאבק ביניהם כלל נגיחות עם הראש, דקירה עם הקרניים בצלעות, נשיכות ורדיפות אגרסיביות אחד אחרי השני.[5] תחרות תוקפנית זאת של הזכרים לא נצפתה בטבע, כנראה בגלל שטחי הפעילות המרוחקים אחד מהשני ומקטינים את האפשרות למפגש ביניהם. הייחום נמשך יום אחד, ומספר ימים לפניו הזכר נמצא תמיד בסביבות הנקבה. בזמן זה יש לנקבה נפיחות אדמומית בחלק האחורי בדומה לנקבות הבבון, שמראה על כך שהיא מוכנה להתרבות.[2]
אורך ההריון של הנקבה בשבי היה 223 - 240 ימים (7.5 - 8 חודשים), ולעיתים רחוקות למעלה מזה.[2] בתום ההריון נולד עופר יחיד בדרך כלל ששוקל לרוב בעת הלידה ק"ג אחד (1,000 גרם), ודווח שמשקלו משתנה בין הפרטים מ-760 גרם עד 1,335 גרם.[2] הצביונית מחביאה את העופר לאחר הלידה בצמחייה צפופה וסבוכה, ומשלב זה ואילך העופר נמצא במצב שכיבה כל הזמן ללא תנועה - גם כאשר יעברו לידו בעלי חיים אחרים. לעיתים העופר מחפש מסתור באופן עצמאי, ויחשוף את עצמו רק כאשר אימו תקרא לו כאשר היא תגיע להניקו.[2] מיד לאחר הלידה ובטרם הצביונית עוזבת את העופר היא מסמנת אותו בבלוטות הריח שבצידי עיניה כדי להקל עליה למוצאו בסבך, והתנהגות זאת תחזור על עצמה כל פעם שהיא באה להניקו.[5] תצפיות בשבי מראות שהגמילה מתרחשת בין 93 ל-98 ימים (כ-3 חודשים) שאז העופר מגיע למשקל המינימלי - 9 ק"ג; משלב זה ואילך אין מעורבות הורית בחייו והוא למעשה כבר עצמאי. הנקבות מגיעות לבגרות לאחר שנה וחצי (18 חודשים) כך שההמלטות הראשונות שלהם מתרחשות בגיל שנתיים ו-2 חודשים,[2] והזכרים מגיעים לבגרות בסביבות 9 חודשים.[5] הפוריות של הנקבה עשויה להיות גבוהה מאוד בהתחשב בכך שמספרי האוכלוסייה של המין יציבים למרות הציד הכבד עליהם.
תוחלת החיים של צביון אדום בטבע מוגבלת על ידי טריפה לרוב עד 5 שנים. בשבי היא גבוהה הרבה יותר ובסביבות 10 - 15 שנים או יותר.[5]
איומים ושימור
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצביון האדום מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל כך שהוא עדיין נפוץ באופן נרחב בטווח ההיסטורי של תפוצתו, ומספרי אוכלוסייתו גדולים למדי.[3] עם זאת מגמת האוכלוסייה בירידה בשל ציד מוגבר לבשר, ופלישה חקלאית לשטחי בית הגידול שלו, אך הוא יכול לשרוד בקלות בפני לחץ ציד נמוך. מצב השימור שלו אינו אמור להתדרדר בטווח הארוך כל עוד המין נפוץ היטב באזורים מוגנים ובאזורים עם לחצי ציד נמוכים.[3] הצביון האדום עומד כיום תחת לחץ ציד כבד בחלקים גדולים מהטווח ההיסטורי שלו. בגינאה למשל, הצביון האדום הוא המין הנפוץ ביותר בשוקי הבשר לצד צביון מקסוול, חולדת קנים ענקית (Thryonomys swinderianus) וקודו מסורטט. הוא נפוץ ברוב האזורים המוגנים והיערות הדלילים על פני הטווח שלו שבהם בתי גידול מתאימים, כולל אזורים שבהם ציד לא חוקי הפחית או הכחיד את רוב מיני האנטילופות האחרות שבאזור. למרות העמידות שלו לציד לעומת שאר אנטילופות הסוואנה מספריו כאמור נמצאים בירידה מתמשכת אך לא רצינית מידי.
הצביון האדום נפוץ היטב במרבית האזורים המוגנים שבתחומי תפוצתו, וכמחצית מהאוכלוסייה שלו נמצאת בתוך או סביב לאזורים מוגנים.[3] ברוב האזורים המוגנים מספריו יציבים למדי. המספרים הגדולים ביותר שלו מצויים בשמורות ובפארקים הבאים:[3] הפארק הלאומי ניוקולו-קובה (סנגל), הפארק הלאומי קום, הפארק הלאומי בנדמה והפארק הלאומי ראהואה (חוף השנהב), הפארק הלאומי דיג'יה (גאנה), הפארק הלאומי פנדאג'ארי והפארק הלאומי W (בנין), הפארק הלאומי באנווה, הפארק הלאומי בונה-נג'ידה והפארק הלאומי פארו (קמרון), הפארק הלאומי מנובו-גונדה סנט פלוריס, שמורת מינגוי-בנגוראן ושמורת סאנגבה (הרפובליקה המרכז אפריקאית) והפארק הלאומי גרמבה (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו).
אומדן האוכלוסייה העולמית של הצביון האדום הוערך בכ-170,000 פרטים בשנת 1999.[3]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צביון אדום, באתר ITIS (באנגלית)
- צביון אדום, באתר NCBI (באנגלית)
- צביון אדום, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- צביון אדום, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- צביון אדום, באתר GBIF (באנגלית)
- תמונות של צביון אדום בגני חיות
- מידע ותמונות של צביון אדום באתר הציד Scirecordbook
- red duiker - מידע ותמונות של צביון אדום באתר Ultimate Ungulate
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ צביון אדום באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 red duiker - מידע מפורט ומקיף על הצביון האדום
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 צביון אדום, באתר השימור של IUCN
- ^ 1 2 3 4 מידע ותמונות של צביון אדום, באתר scirecordbook
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 מידע על צביון אדום באתר ADW
