אל-פאלוג'ה
 | |
| תושבים ערבים וחיילים ישראלים באל-פאלוג'ה לאחר כניסת צה"ל לעיירה, 1949 | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז עזה |
| נפה | נפת עזה |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 38,038 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 1949 |
| יישובים יורשים | קריית גת, נוגה וניר ח"ן |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 4,670[1] (1945) |
| קואורדינטות | 31°37′29″N 34°44′52″E / 31.62461111°N 34.74765556°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת השפלה רגילה)   אל-פאלוג'ה  מצפון ומדרום: __ מועצה אזורית לכיש ממזרח: __ מועצה אזורית יואב מדרום, ממערב ומצפון: __ מועצה אזורית שפיר  | |
אל-פאלוג'ה (בערבית: الفالوجة) הייתה עיירה ערבית כפרית בגבול מישור חוף יהודה ושפלת יהודה, כ-20 קילומטרים ממזרח לעיירה הערבית מג'דל. היישוב עבר לשליטה ישראלית בחודש פברואר 1949 ואחר כך נהרס.
היום אזור העיירה נקרא פלוגות או צומת פלוגות ולידו שוכנת העיר קריית גת. שמו של היישוב נשתמר בשם הצומת, המחבר את כביש האורך, כביש 40 בקטע מקריית מלאכי לבאר שבע עם כביש הרוחב, כביש 35 מאשקלון לחברון.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכפר נמצאו ממצאים מהמאה ה-12. במאה ה-14 נקרא על שם השיח' אל-פאלוג'י, הקבור בו, ומאז הוא מוזכר באגרות נוסעים.
במאה ה-16 נמנה הכפר בין יישובי סנג'ק עזה שבאיילט דמשק. בסוף המאה ה-19 היה הכפר מוקף בוואדיות משלושה עברים, בתיו היו בנויים מלבני טיט ומרכז הכפר נבנה סביב קבר השיח' אל-פאלוג'י, שהיגר מהעיר פאלוג'ה בעיראק. לכפר היו שתי בארות מים ובריכת אגירה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הקים הצבא הבריטי צפונית לעיירה מנחת[2] זמני עבור חיל האוויר המלכותי.[3]
בשנות ה-30 של המאה ה-20 התרחב הכפר לכיוון צפון. בחלק הצפוני נבנו חנויות, בתי קפה ומרפאה. בכפר נבנו שני בתי ספר - לבנים ב-1919, ולבנות ב-1940. על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945 שטחי העיירה היו 38,038 דונם ומספר תושביה 4,670 נפשות.[4] לפי תוכנית החלוקה משנת 1947 נועדה פאלוג'ה להכלל במדינה הערבית.
במלחמת העצמאות חסמו אנשי הכפר את הדרך ותקפו את השיירות היהודיות בדרכן ליישובים המבודדים בנגב. ב-13 במרץ 1948, במסגרת פתיחת המצור על היישובים היהודיים, הוחלט על שליחת שיירה מלווה בכוח מוגבר של לוחמי חטיבת גבעתי דרך הכפר. תחילה לא נתקלה השיירה בהתנגדות, אולם בהגיעם ליציאה מהכפר נתקלו במחסום ובאש עזה. במהלך הקרב חלה טעות בזיהוי הכוחות במהלכה נפגעו שבעה ממלווי השיירה מאש חבריהם. למחרת בוצעה פעולת תגמול בה פוצצו מבנים ברחוב הראשי של הכפר ונהרגו 15 אנשים. בעקבות הפעולה ובקשת תושבי הכפר החלו חיילים בריטים ללוות את השיירות היהודיות שעברו באזור.
הצבא המצרי, שפלש לנגב במהלך מלחמת העצמאות השתלט על האזור, אולם ככל שהמלחמה התמשכה, החלו כוחות צה"ל להדוף את הצבא המצרי. אזור פלוג'ה לא נכבש בידי צה"ל, אולם הוא הצליח לכתר את הכוחות המצריים מכל עבר. רוב תושבי הכפר עזבו אותו כבר בשלב מוקדם של המלחמה.[דרוש מקור] בתום המלחמה נוצרה מובלעת מצרית שכונתה "כיס פלוג'ה".
בתחילת 1949 נמצאו בכיס פלוג'ה חטיבה מצרית וכ-3,140 אזרחים ערבים, כ-2,000 מהם היו תושבי הכפרים פלוג'ה ועיראק אל-מנשייה, והשאר היו פליטים שהגיעו לשם קודם לכן מאזורים אחרים בדרום הארץ. ביום 24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת נשק בין ישראל ומצרים, ובעקבותיו פינו המצרים את המובלעת ב-26 בפברואר. בהסכם נקבע שישראל תערוב לביטחונם, לזכויותיהם ולרכושם של האזרחים בכיס, ובנספח של חילופי מכתבים שצורף להסכם, היא התחייבה להתיר לאזרחים להישאר בכפרים אל-פלוג'ה ועיראק אל-מנשייה. חלק קטן מהם, אולי מאות, רובם פליטים, יצאו מהכיס יחד עם הצבא המצרי או יום או יומיים לאחר מכן. הרוב המכריע נשארו והוטל עליהם שלטון הממשל הצבאי, אולם מספר ימים לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק, גרמו יחידות צה"ל למנוסתם של כ-2,000 עד 3,000 תושבים משני הכפרים.[5]
על אדמות העיירה הוקמו היישובים קריית גת, נוגה וניר ח"ן.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אספקה ותחמושת מגיעים לבסיס פלוג'ה, יומני כרמל, דצמבר 1948- מידע על אתר אל-פאלוג'ה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- מידע על אתר אל-פאלוג'ה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
- ^ מפת האזור בהוצאת מחלקת המדידות, 1949, עם סימון 'שדה תעופה' מצפון לעיירה, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן ל אור
- ^ נמצא כיום בתחום המחנה הצבאי בצומת פלוגות (את השדה אפשר לראות בתמונת לווין של האזור)
- ^ נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ספרי נובמבר, 2008, עמ' 152.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 324.
