לדלג לתוכן

המהפכה הפיליפינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפת הפיליפינים בסוף המאה ה-19

המהפכה הפיליפינית (באנגלית: The Philippine Revolution), המכונה גם מלחמת טאגאלוג,[1] הייתה מהפכה ואחריה סכסוך בין המורדים באיי הפיליפינים ובין ממלכת ספרד והרשויות הקולוניאליות הספרדיות באיי הודו המזרחיים.

המהפכה הפיליפינית החלה באוגוסט 1896, כאשר הרשויות הספרדיות גילו את הקטיפונאן, ארגון אנטי קולוניאלי. הקטיפונאן, בראשות אנדרו בוניפסיו, הייתה תנועה ליברליסטית שמטרתה הייתה עצמאות מ-333 שנות השליטה הקולוניאלית הספרדית באמצעות מרד מזוין. הארגון החל להשפיע על מרבית הפיליפינים. במהלך כינוס המוני בקאלוקאן התארגנו ראשי הקטיפונאנים לממשלה מהפכנית והודיעה בגלוי על מהפכה ארצית.[2] בוניפאסיו קרא להתקפה על עיר הבירה מנילה. התקפה זו נכשלה; עם זאת, המחוזות שמסביב החלו להתקומם, בראשות מריאנו אלווארז ואמיליו אגינלדו שהיו משני פלגים שונים. מאבק כוח בין המהפכנים הוביל למותו של בוניפאציו ב־1897, שביקש שאגוינאלדו, ינהיג את הממשלה המהפכנית החדשה. באותה שנה חתמו המהפכנים והספרדים על הסכם ביאק-נא-באטו, אשר הפחית זמנית את מעשי האיבה. אגוינאלדו וקצינים פיליפינים אחרים יצאו לגלות במושבה הבריטית של הונג קונג שבדרום מזרח סין. עם זאת, הלחימה לא פסקה לחלוטין.[3]

ב-25 באפריל, הטילה ארצות הברית מצור ימי על האי קובה הספרדי, זו הייתה הפעולה הצבאית הראשונה במלחמת ספרד-אמריקה ב-1898.[4] ב-1 במאי, הצי האסיאתי של חיל הים האמריקני, בפיקודו של הקומודור ג'ורג' דיואי, הביס את הצי הספרדי בקרב מנילה, ובכך השתלטה ארצות הברית על מנילה. ב־19 במאי חזר אגוינאלדו, כבעל ברית בלתי רשמי עם ארצות-הברית, לפיליפינים וחזר להתקפות נגד הספרדים. עד יוני השתלטו המורדים על כמעט כל הפיליפינים, למעט מנילה. ב-12 ביוני הוציא אגוינאלדו את הכרזת העצמאות הפיליפינית.[5] אף שמדובר בתאריך הסיום של המהפכה, לא ספרד ולא ארצות הברית הכירו בעצמאותה של פיליפינים.[6]

השלטון הספרדי של הפיליפינים הסתיים באופן רשמי עם הסכם פריז משנת 1898, שבו הסתיימה מלחמת ספרד-אמריקה. באמנה, ספרד ויתרה על השליטה בפיליפינים ובשטחים אחרים לארצות הברית. היה שקט מתוח סביב מנילה, כשהכוחות האמריקאים שולטים בעיר ובכוחות הפיליפינים החלשים שמקיפים אותם.

ב־4 בפברואר 1899, בקרב מנילה, פרצו הקרבות בין הכוחות הפיליפינים לכוחות האמריקאיים, החלה המלחמה הפיליפינית-אמריקאית. אגינלדו הורה מיד ל"שבור את מצב השלום ואת היחסים הידידותיים עם האמריקנים ולהתייחס אליהם כאל אויבים".[7] ביוני 1899 הכריזה רשמית הרפובליקה הפיליפינית הראשונה על מלחמה נגד ארצות הברית.

הפיליפינים הפכו למדינה עצמאית מוכרת בעולם עד שנת 1946.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הפיליפינית הייתה הצטברות רעיונות שהובעו בקהילה הבינלאומית, שהובילה לתחילת השאיפות הלאומניות. עליית הלאומיות הפיליפינית הייתה איטית, אך בלתי נמנעת. התעללות מצד הממשל הספרדי, הצבא והכמורה במשך שלוש מאות שנות שלטון קולוניאלי, וחשיפתם על ידי "אילוסטרדו" בסוף המאה ה-19, סללה את הדרך לגיבוש עם פיליפיני מאוחד.[8] עם זאת, הצמיחה של הלאומיות הייתה איטית בגלל הקושי ביחסים חברתיים וכלכליים בקרב הפיליפינים.

הסחר העולמי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני פתיחתה של מנילה לסחר חוץ, הרשויות הספרדיות אסרו על סוחרים זרים להתגורר במושבה ולפתוח עסקים.[9] הצו המלכותי מ-2 בפברואר 1800 אסר על זרים לחיות בפיליפינים צווים נוספים באותה רוח נחתמו בספרד עד המחצית השנייה של המאה ה-19.[10]מאוחר יותר ספרד ריככה את מדיניות הסחר שלה.

הכיבוש הבריטי של מנילה בשנים 1762–1764 גרם לספרד להבין את התנגדות בריטניה לבידוד המושבה במנילה מהמסגרת ומהמסחר העולמי. בשנת 1789 ניתנה אפשרות לכלי שיט זרים להעביר סחורות אסיאניות לנמל מנילה.[11] עוד לפני 1780, ספינות זרות רבות, ביקרו במנילה ללא קשר לתקנות נגד זרים. בשנת 1790 המליץ המושל הכללי פליקס ברנגואר דה מרקינה כי מלך ספרד יפתח את מנילה למסחר עולמי.[12] יתר על כן, פשיטת רגל של החברה המלכותית של הפיליפינים הכריחה את המלך הספרדי לפתוח את מנילה לסחר העולמי. בצו מלכותי שהוצא ב־6 בספטמבר 1834 בוטלו זכויות היתר של החברה ונמל מנילה נפתח למסחר.[13]

פתיחת הנמלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר פתיחתה של מנילה לסחר העולמי, החלו הסוחרים הספרדים לאבד את העליונות המסחרית שלהם בפיליפינים. בשנת 1834, הגבלות על סוחרים זרים היו מעטות כאשר מנילה הפכה לנמל פתוח. בסוף 1859 היו במנילה 15 חברות זרות. שבעה מהן היו בריטיות, שלוש אמריקאיות, שתיים היו צרפתיות, שתיים היו שווייצריות ואחת גרמנית.[14]

בשנת 1834 התיישבו כמה סוחרים אמריקאים במנילה והשקיעו רבות בעסקים. שתי חברות עסקיות אמריקניות הוקמו - ראסל, סטרג'יס & קומפני והפיגל, האבל & קומפני. אלה הפכו לשתי חברות עסקיות מובילות. בתחילה היה לאמריקאים יתרון על המתחרים הבריטים, משום שהם הציעו מחירים טובים ליצוא פיליפיני כמו סוכר וטבק.[15]

העליונות המסחרית האמריקנית לא נמשכה זמן רב. לנוכח התחרות הבריטית הנוקשה, הם איבדו בהדרגה את השליטה בעסקים בפיליפינים. ירידה זו נבעה מחוסר תמיכה מצד ממשלת ארצות הברית וחוסר בסיסים מסחריים של ארצות הברית במזרח. בשנת 1875, חברת ראסל, סטורגיס נכנסה לפשיטת רגל, ואחריה חברה אמריקאית נוספת בשנת 1887. זמן קצר לאחר מכן, סוחרים בריטים, כולל ג'יימס אדם סמית, לורנס ה' בל ורוברט פווד, שלטו על הפעילות הפיננסית במנילה.[15]

לנוכח שליטתם של הבריטים והאמריקאים בכלכלת מנילה, שלחה ממשלת ספרד את סיניבלדו דה מאס, דיפלומט ספרדי, לפיליפינים כדי לערוך סקר כלכלי של הפיליפינים ולהגיש המלצות בשנת 1842.[16] לאחר חקירה אינטנסיבית של המצב הקולוניאלי בפיליפינים, הגיש מאס את הדו"ח הרשמי שלו לכתר הספרדי. הדו"ח, פורסם במדריד בשנת 1843. מאס המליץ על פתיחת נמל נוסף לקידום סחר חוץ, עידוד ההגירה הסינית לפיתוח החקלאי וביטול מונופול הטבק.[17]

בתגובה להמלצותיו של סיניבלדו דה מאס, נפתחו ברבע השלישי של המאה ה-19, יותר נמלים בפילפינים על ידי ספרד לסחר עולמי.[18]

השכלה - אילוסטרדו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני תחילת המהפכה בפיליפינים, החברה הפיליפינית רובדה במבנה חברתי המבוסס על מעמדו הכלכלי של האדם. היו שני מעמדות עיקריים במערכת זו. האנשים במעמד גבוה יותר בסולם החברתי היו העילית, ובמעמד השני הנמוך היו ההמונים. העיליתה כללה בעלי בתים, מורים, פקידים מקומיים ופקידים לשעבר. בני המעמד הגבוה היו האריסטוקרטיה החברתית של עיר.

מתיישבים ממוצא ספרדי השתייכו למעמד הגבוה, והם נחלקו לשתי קבוצות: הספרדים והקראולים. הראשונים היו ילידי ספרד, שחיו בפיליפינים. הקראולים, היו ספרדים שנולדו במושבות. אף על פי ששתי הקבוצות נהנו מאותה עוצמה חברתית, מאחר ששתיהן היו שייכות לעיליתה, הספרדים ראו עצמם כנעלים מבחינה חברתית על הקריאולים.[19]

במעמד הנמוך ביותר היו ההמונים, או אינדיוס. הקבוצה הזאת כללה את כל העניים, האיכרים והפועלים. בניגוד למעמד העיליתה, שבו נהנו אנשיה ממשרות ציבוריות והמלצות גבוהות ממלך ספרד, ההמונים נהנו רק מכמה זכויות אזרח וזכויות יתר. המשרה הפוליטי הגבוהה ביותר שיכלו להגיע במעמד זה הייתה הגוברנדורצ'ילו, או פקיד עירוני. חברי קטיפונאן, הארגון הסודי שחולל את המהפכה, כלל בעיקר את ההמונים.

שגשוג חומרי בתחילת המאה ה-19 יצר מעמד בינוני נאור בפיליפינים, המורכב מאנשים אמידים, מורים, עורכי דין, רופאים, סופרים ועובדי ממשלה. רבים מהם היו מסוגלים לקנות ולקרוא ספרים בשונה מהמעמד פיליפיני הנמוך. הם דנו בבעיות פוליטיות וחיפשו רפורמות ממשלתיות, ובסופו של דבר הצליחו לשלוח את ילדיהם למכללות ולאוניברסיטאות במנילה ובשאר העולם, במיוחד למדריד. ההתקדמות החומרית נבעה בעיקר מפתיחת נמל מנילה לסחר העולמי.[20]

האינטלקטואלים המובילים של המדינה באו מהמעמד הבינוני הנאור. מאוחר יותר הם קראו לעצמם "אילוסטראדוס", שפירושו "מלומדים". הם גם ראו עצמם כאינטליגנציה של החברה הפיליפינית. מהאילוסטראדוס עלו חברים בולטים בתעמולה, אשר עוררה את להבות המהפכה.[21]

לאומיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1789 החלה המהפכה הצרפתית לשנות את הנוף הפוליטי של אירופה, שכן היא סיימה את המלוכה האבסולוטית בצרפת. הכוח עבר מהמלך אל העם באמצעות ייצוג בפרלמנט. אנשים במדינות אירופאיות אחרות החלו גם הם לבקש ייצוג. בפיליפינים, הרעיון התפשט דרך כתבי סופרים מקומיים, כגון לואיס רודריגס וארלה, שכינה את עצמו "קונד פיליפינו" (אציל מהפיליפינים).[22] זו הייתה הפעם הראשונה שהקולוניאליסט כינה את עצמו פיליפיני במקום נתין ספרד. עם היציבות הכלכלית והפוליטית הגוברת בפיליפינים, החל המעמד הבינוני לדרוש כי הכנסיות בפיליפינים יולאמו בתהליך המכונה "חילון". בתהליך זה, השליטה על הקהילות הפיליפיניות הייתה אמורה לעבור מהנהגה הדתית לנציגים חילונים, במיוחד לכמרים ילידי הפיליפינים. הגורמים הדתיים הגיבו בצורה שלילית, והתחיל מאבק פוליטי בין הנזירים לבין הנציגים החילונים.

המאה ה-19 הייתה גם תקופה חדשה באירופה. כוח הכנסייה היה בירידה, ונזירים החלו להגיע לפיליפינים, וקטעו את התקווה שהנזירים והמימסד הדתי יוותרו על כוחם. עם פתיחת תעלת סואץ, המסע בין ספרד והפיליפינים נעשה קצר יותר. יותר ספרדים ילידי ספרד, החלו להגיע לתוך הקולוניה והחלו לתפוס את המישרות הממשלתיות שבאופן מסורתי היו מאוישות על ידי הקראולים ילידי הפיליפינים. ב-300 שנות השלטון הקולוניאלי, היו הקראולים רגילים להיות אוטונומיים למחצה בחסות המושל הכללי, שהיה הפקיד הממשלתי היחיד של ספרד. נציגי הפיליפינים דרשו ייצוג בבית הנבחרים הספרדי, שם יכלו לבטא את תלונותיהם. בקשה זו, יחד עם בעיות החילון, הולידו את המרד.

ההתקוממות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבא המהפכנים הפיליפינים - קטיפונארוס

בסוף המאה ה-18, סופרים מקומיים בפילפינים החלו להפיץ את האידיאלים של המהפכה הצרפתית. עם זאת, צו מלכותי הורה על ה"חילון" של הכנסיות הפיליפיניות, וקהילות רבות הועברו לכמרים ילידי פיליפינים. באמצע התהליך הוא הופסק בגלל חזרתם של הישועים. הצווים הדתיים התחילו להגביל מחדש את הקהילות הפיליפיניות. מקרה אחד שגרר זעם ציבורי גדול היה השתלטות הפרנציסקאנים על אזור אנטיפולו, העשיר באיים, שהיה בשליטת הכמרים ילידי הפיליפינים. בתחילת המאה ה-19 החלו האבות פדרו פלאז ומריאנו גומז לארגן פעילויות שדרשו להחזיר את הקהילות הפיליפיניות לשליטת הפיליפינים. האב פלאז, שהיה הארכיבישוף של קתדרלת מנילה, מת ברעידת אדמה, בעוד האב גומז פרש לחיים פרטיים. הדור הבא של הפעילים כלל את האב חוסה בורגוס, שארגן את עצרות הסטודנטים באוניברסיטת סנטו תומאס. במישור הפוליטי היו פעילים חואקין פרדו דה טאברה וג'ייקובו זובל. התסיסה הסלימה למרד גדול ב-1823 כאשר אנדרס נובאלס, קפטן פילפיני הכריז שהפיליפינים עצמאיים מספרד והכתיר את עצמו כקיסר הפיליפינים.

בינואר 1872 החלו ההתקוממויות באיים כאשר חיילים ועובדי הנשקייה של פורט סאן פליפה התמרדו. בראשם עמד סמל פרדיננד לה מדריד. החיילים השתמשו בזיקוקים שנורו לחגיגה של סבסטיאן הקדוש, כאיתות להתחיל בהתקוממות לאומית מתוכננת. הממשלה הקולוניאלית השתמשה באירוע כדי לפזר את שלטון הטרור ולחסל דמויות חתרניות פוליטיות וכנסייתיות. בין אלה היו אנשי הכמורה הפיליפינים: מריאנו גומז, חוסה בורגוס וחסינטו זמורה, שהוצאו להורג על ידי גרוטא ב-18 בפברואר 1872.[22]

ארגון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקוממות ב־1872, וגירוש לאירופה של מנהיגי המרד, שלא הוצאו להורג יצרה מושבה של פיליפינים גולים באירופה, במיוחד במדריד. גולים אלה יסדו את "לה סולידארידאד", עיתון שהטיף לרפורמות בפיליפינים והפיץ רעיונות למהפכה.[23] תוצאות פעילות התעמולה הזאת, הייתה הקמתן של אגודות חשאיות בכפרים. בין העורכים החלוציים של העיתון היו גרציאנו לופז ג'נה, מרסלו דל פילאר וחוסה ריזאל. בין עורכי "לה סולידארידאד" נכללו גם ליברלים ספרדים מובילים, כמו מורייטה.[24] תנועת התעמולה באירופה הביאה לכך שהמחוקק הספרדי קבע כמה רפורמות באיים, אך הממשלה הקולוניאלית לא יישמה אותם. לאחר שהופיע במשך שש שנים, החלו להגמר הכספים למימון העיתון, ונראה כי הוא לא השיג שינויים מוחשיים בפיליפינים. חוסה ריזאל החליט לחזור לפיליפינים, שם ניסה לייסד במנילה את המשך פעילות תנועת התעמולה. אך הוא נעצר וגורש. מטרות התנועה התעמולתית כללו שוויון משפטי בין הפיליפינים והספרדים, שיקום הייצוג הפיליפיני בבית הנבחרים הספרדי, "פיליפינזציה" של הקהילות הקתוליות, והענקת זכויות הפרט לפיליפינים, כגון חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות וחופש לעתור.[25]

דגל הקטיפונאן, ארגון המורדים הפיליפיני, 1892

חברים אחרים של תנועת ההתנגדות, השייכים למעמד הבינוני והגבוה, בהנהגת אנדרס בוניפסיו, הקימו את הקטיפונאן.

הקטיפונאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרס בוניפסיו, ואחרים ייסדו את ארגון הקטיפונאן ("חברה עליונה ונכבדת של ילדי האומה") במנילה ב-7 ביולי 1892. הארגון, שדגל בעצמאות באמצעות התקוממות מזוינת נגד ספרד, הושפע מהטקסים ומהארגון של הבונים החופשיים, בוניפסיו וחברים מובילים אחרים השתייכו אליהם.

ממנילה התרחב הקטיפונאן למספר מחוזות אחרים, ביניהם: Batangas, Laguna, Cavite, Bulacan, Pampanga, Tarlac, Nueva Ecija, Ilocos Sur, Ilocos Norte, Pangasinan, Bicol ו-Mindanao. רוב החברים, הנקראים קטיפונרוס, הגיעו מהמעמד הבינוני והמעמד הנמוך. לארגון הקטיפונאן היו "חוקים משלו, מבנה ביורוקרטי ומנהיגות". המועצה העליונה של קטיפונאן שבראשה עמד בוניפסיו. מועצות המחוז היו מופקדות על "מינהל ציבורי וענייני צבא ברמה העירונית או ברמה הפרובינציאלית". המועצות המקומיות היו אחראיות לעניינים במחוז.[2] ב-1895, בוניפאציו היה המנהיג העליון (Supremo) או הנשיא העליון (Presidente Supremo)[26] של קטיפונאן והיה ראש המועצה העליונה שלה. יש היסטוריונים המעריכים כי היו בין 30,000 ל 400,000 חברים עד 1896; היסטוריונים אחרים טוענים כי היו רק כמה מאות עד כמה אלפי חברים.[27]

המהפכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקן של אנדרס בוניפסיו, מנהיג המהפיכה ומייסד ארגון המפכנים, הוצא להורג על ידי מתנגדיו בהמשך המהפיכה

על קיומו של ארגון קטיפונאן נודע בסופו של דבר לשלטונות הקולוניאליים באמצעות תיאודורו פאטיניו, שחשף אותו לספניארד לה פונט, מוציא לאור של עיתון ספרדי במנילה.[26] פאטיניו היה מעורב במחלוקת כספית עם עובד וחשף את הקטיפונאן כנקמה. בפשיטה על מרכז הארגון, הוחרם חומר רב כולל רשימות חברים, ספרי חשבונות ועוד.[27]

בדומה לטרור בהתקוממות של 1872, הרשויות הקולוניאליות ביצעו כמה מעצרים והשתמשו בעינויים כדי לזהות חברים אחרים בקטיפונאן. [52] 31: רבים מהם הוצאו להורג, כדון פרנסיסקו רוקסס. בוניפסיו זייף את חתימתם במסמכי קטיפונאן, בתקווה שהם יאלצו לתמוך במהפכה. ב-24 באוגוסט 1896, בוניפאציו כינס את חברי הארגון באספה המונית בקלוקאן, שם החליטו לפתוח במהפכה חמושה ארצית שוב, היו כבר למעלה מאלף מורדים בארגון.[28]

ב־29 באוגוסט. בוניפסיו מינה מפקדים להנהיג את כוחות המורדים במנילה. לפני פרוץ מעשי האיבה, ארגן בוניפסיו מחדש את הקטיפונאן כממשלה מהפכנית פתוחה, עם הנשיא העליון של הקטיפונאן.[27] בבוקר ה-25 באוגוסט, הותקפו המורדים על ידי יחידת משמר אזרחי ספרדי, כאשר המורדים היו במספר גדול יותר, אך הספרדים היו חמושים טוב יותר. הכוחות התנתקו לאחר התנגשות קצרה והיו נפגעים משני הצדדים.

התנגשיות נוספות אירעו בימים שלאחר מכן, שהביאו את הנציב הכללי ראמון בלנקו להתכונן לקראת מעשי איבה.[28][27] עד סוף נובמבר היו לספרדים כ-10,000 חיילים ושתי ספינות-תותחים. בוניפסיו פרסם כרוז שקרא לכל הפיליפינים לצאת ולמרוד בימים הבאים, ולהגיע ולתקוף את מנילה.

ההשקפה המקובלת בקרב ההיסטוריונים הפיליפינים היא כי בוניפסיו לא ביצע את הפיגוע המתוכנן במנילה למחרת, ובמקום זאת תקף מחסן אבקת שרפה בסן חואן דל מונטה.[29]עם זאת, מחקרים שנעשו יש שהעלו את הדעה כי ההתקפה המתוכננת אכן התרחשה; על פי השקפה זו, הקרב של בוניפסיו בסן חואן דל מונטה (המכונה כיום "קרב פינגלאבאנאן") היה רק חלק מקרב גדול יותר של "מנילה".[30]

מעשי האיבה החלו ב-29 באוגוסט, כאשר מאות מורדים תקפו את חיל המצב של המשמר האזרחי בפסיג, ובאותה העת מאות מורדים אחרים בראשותו של בוניפסיו התרכזו בסן חואן דל מונטה, שאותה תקפו בסביבות השעה 4 בבוקר. בוניפסיו תכנן ללכוד את מחסן התחמושת בסן חואן דל מונטה יחד עם תחנת מים שסיפקה מים למנילה.[23] הספרדים, ניהלו קרב עיכוב עד שהגיעו תגבורות. לאחר שהתחזקו, דחקו הספרדים את כוחותיו של בוניפסיו שסבל מנפגעים רבים. קרבות כבדים התרחשו במקביל במקומות שונים.

לאחר התבוסה שלהם בקרב סן חואן דל מונטה, כוחות בוניפסיו התאספו מחדש במרקיניה, מונטלבן, שם הם המשיכו לתקוף. הם כבשו את השטחים, אך גורשו לאחור על ידי התקפת-נגד ספרדית, ובוניפסיו הורה לבסוף על נסיגה לבלרה. למרות נסיגתו, בוניפאציו לא הובס לחלוטין ונחשב עדיין לאיום בעיני הספרדים.[30][28]

ב־30 באוגוסט התפשט המרד לשמונה מחוזות. באותו יום הכריז המושל הכללי בלאנקו על "מצב מלחמה" במחוזות אלה והכריז בהן שלטון צבאי.[14] מחוזות אלה היו מנילה, בולקאן, קאוויט, פמפאנגה, טארלאק, לגונה, בטאנגס ונואבה אסיג'ה.[31] מאוחר יותר ייצגו אותם כשמונה קרני השמש בדגל הפיליפינים.

למורדים היו מעט כלי נשק חמים. רובם היו חמושים בסכיני בולו ובחניתות במבוק. המחסור בנשק חם הוצע כסיבה אפשרית לכך שמתקפת מנילה לא הצליחה.[32] ג ורמים נוספים לתבוסה במנילה כוללים את תפיסת תוכניות הקרב של בוניפאציו על ידי המודיעין הספרדי. הספרדים ריכזו את כוחותיהם באזור מנילה תוך כדי משיכת הכוחות ממחוזות אחרים.

הנהגת המהפכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר היו שלושה מרכזי מרד עיקריים: בקוויט, בולקאן, ומורנג. בוניפסיו שימש כטקטיקן של לוחמי הגרילה המורדים, אם כי יוקרתו נפגעה כאשר ניגף בקרבות שאותם הוביל אישית.[33]

בינתיים, בקוויט, המהנדס אדיברטו אוונגליסטה, תכנן את ההגנה והלוגיסטיקה של המהפכה באזור זה. הניצחון הראשון שלו היה בקרב אימוס ב-1 בספטמבר 1896, כשהביס את הכוחות הספרדים. המהפכנים שם, ובמיוחד אמיליו אגינלדו, זכו ליוקרה על ידי הבסת הכוחות הספרדים. אגינלדו, הוציא כרוז שהודיע על ממשלה זמנית ומהפכנית לאחר הצלחותיו המוקדמות, על אף קיומה של ממשלת קטיפונאן של בוניפסיו.[34] בין יחידות המורדים השונות, התפתחה תחרות, והתפרק שיתוף הפעולה ביניהן.

לא עבר זמן רב עד שנושא ההנהגה התלהט. חלק מקבוצות המורדים זיהו את בוניפסיו כמנהיג עליון, בהיותו ראש הקטיפונאן. ואחרות ראו באמיליו אגינלדו את ראש התנועה בגלל הצלחותיו בשדה הקרב בהשוואה לתבוסות האישיות של בוניפסיו. ב־22 במארס 1897 התקיימה פגישה בין הפלגים השונים בטיחוס. היא קראה לבחירתם של נציגים לממשלה המהפכנית, שנזקקה לכוחות צבא מאוחדים כדי לעמוד בלחץ הצבא הספרדי. בוניפסיו ניהל את הבחירות וקבע כי מהלך הבחירות תקף. עם סיום ההצבעה, הסתבר כי בוניפסיו הפסיד והמנהיגות עברה לאגינלדו, שנלחם בפאסונג סנטול. בוניפסיו נבחר כשר הפנים. בוניפסיו נעלב. למחרת הושבעה הממשלה ואגינלדו כראש הממשלה.

בוניפסיו וקציניו הקימו ממשלה יריבה לממשלתו החדשה של אגינלדו. הוא דחה את הבחירות שהיו בטיחוס וטען כי הוא מנהיג המהפכה. הוא גם ציווה על גברים פיליפינים להתגייס לצבא בוניפסיו. הוא קרא בסופו של דבר להפיכה נגד הממשלה הקבועה. כאשר עיר מסוימת סירבה למלא את הוראותיו, בוניפסיו הורה לשרוף אותה. כאשר נודע לאגינלדו על התעללות של אנשי בוניפסיו, הוא הורה לעצור את בוניפסיו וחייליו. ב־27 באפריל 1897 נערך קרב קצר בין הפלגים של שני המנהיגים, בוניפסיו ואחיו פרוקופיו נפצעו, בעוד אחיהם הנוסף נהרג.[35] הם נלקחו בשבי כדי לעמוד לדין.[36] מועצת המלחמה גזרה על אנדרס ופרוקופיו גזר דין מוות ב-10 במאי 1897 על ביצוע הסתה ובגידה.[37] ב־10 במאי הוציאו להורג את האחים בוניפסיו, למרגלות הר בונטיס, אנדרה ופרוקופיו נקברו בקבר מסומן רק בענפים.

ביאק-נא-באטו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אגינלדו, ממנהיגי המהפיכה, שהביא למשא ומתן עם ספרד, הפך לנשיא הראשון של הפיליפינים אחרי גלות בהונג קונג

עם הגעת כוחות צבאיים נוספים מספרד, הם כבשו כמה עיירות בקוויט, כולל אימוס ב-25 במארס 1897.[38] מפקד חיל המשלוח הספרדי, הגנרל דה לקאמברה, הציע חנינה לכל מי שייכנע ויקבל מרות ספרדית.[39] 11 במאי 1897 הכריחו את ממשלת הרפובליקה הפיליפינית לעבור למקום אחר, בעקבות סדרה ארוכה של תבוסות פיליפיניות. ניתן לייחס את רצף התבוסות למורדים בחוסר שביעות רצונם ממהלך ההתקוממות, שנגרם כתוצאה מהוצאתו להורג של בוניפסיו. "טרגדיה זו החניקה את ההתלהבות מהמהפכה, והאיצה את כישלון ההתקוממות בקוויט". באזורים אחרים, כמה מחבריו של בוניפסיו, כמו אמיליו ג'סינטו ומאקריו סקאי, מעולם לא העמידו את חייליהם לרשותו של אגוינאלדו.[40]

אגוינאלדו ואנשיו נסוגו צפונה, מעיר לעיר, עד שהתיישבו לבסוף בביאק-נא-באטו, בעיר סן מיגל דה מיומו שבבולאקאן. כאן הם הקימו את מה שנודע בשם הרפובליקה של ביאק-נא-באטו, עם חוקה שנוסחה על ידי איזבלו ארטצ'ו ופליקס פרר; היא התבססה על החוקה הקובנית הראשונה.[41]

משא ומתן עם הספרדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושל הספרדי החדש פרננדו פרימו דה ריברה הציע שלום למהפכנים. עורך דין בשם פדרו פטרנו התנדב לנהל משא ומתן בין שני הצדדים. במשך ארבעה חודשים הוא נסע בין מנילה לביאק-נא-באטו. העבודה הקשה שלו נשאה סוף סוף פרי, כאשר ב־14 בדצמבר 1897 נחתם הסכם ביאק-נא-באטו. שכלל שלושה סעיפים מרכזיים: מסירת כל כלי הנשק של המהפכנים, חנינה לאלו שהשתתפו במהפכה וגלות למנהיגות המהפכנית. במקביל הממשלה הספרדית אמורה הייתה לתת פיצויים בסכומי כסף גדולים למורדים. ב-24 בדצמבר 1897 גורשו אגוינאלדו ושמונה-עשר בכירי המהפכה להונג קונג, ושילמה עם 400 אלף דולר עד 29 דצמבר. 229 שאר התשלומים לא שולמו, וכן לא הוכרזה החנינה הכללית בגלל התנצחויות אקראיות שנמשכו.

ציור קרב במפרץ מנילה, בזמן מלחמת ספרד וארצות הברית

הסכם ביאק-נא-באטו לא סימן קץ למהפכה. אגינלדו ואנשיו היו משוכנעים שהספרדים לעולם לא ייתנו את יתרת הכסף שהובטח להם כתנאי של כניעה. יתר על כן, הם האמינו כי ספרד חזרה מהבטחתה לחנינה. המורדים הפיליפינים חידשו את מחויבותם לעצמאות מוחלטת. הם רכשו עוד נשק ותחמושת כדי להכין את עצמם להמשך הלחימה.

מלחמת ספרד-אמריקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1898, במהלך מהפכה בקובה, הוטבעה ספינת מלחמה של חיל הים האמריקני בנמל הוואנה. המעשה הוביל את ארצות הברית להכריז מלחמה נגד ספרד באפריל של אותה שנה. ב-25 באפריל הפליג קומודור ג'ורג דיואי למנילה עם צי של שבע ספינות מלחמה אמריקאיות. כשהגיע ב־1 במאי, נתקל דיואי בצי של 12 ספינות ספרדיות בפיקודו של האדמירל פטריסיו מונטויגו. הקרב במפרץ מנילה נמשך רק כמה שעות, וכל הצי הספרדי הושמד. דיואי קרא למרד מזוין, ובעודו ממתין, הטיל מצור על מנילה.[42][43]

אגוינלדו חוזר לפיליפינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־7 במאי 1898 הגיעה סיירת אמריקנית "מק'קלוך" להונג קונג ממנילה, והביאה דיווחים על ניצחונו של דיואי בקרב במפרץ מנילה, אך ללא הוראות בדבר החזרתו של אגינלדו. הספינה הגיעה שוב להונג קונג ב-15 במאי, כשהיא נושאת פקודה להעביר את אגינלדו למנילה. אגינלדו עזב את הונג קונג על סיפון הספינה ב-17 במאי והגיע למפרץ מנילה ב-19 במאי.[42]

ב-28 במאי 1898, עם תגבורות חדשות, כ-12,000 גברים פשטו על המעוז האחרון שנותר של האימפריה הספרדית בקוויט בקרב אלפאן. קרב זה שחרר בסופו של דבר את קוואיט משליטה קולוניאלית ספרדית. זמן קצר לאחר מכן, המחוזות האחרים של הפיליפינים שוחררו על ידי חיילים פיליפינים.

הכרזת העצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד יוני 1898, האי לוזון, למעט מנילה ונמל קוויט, היה תחת שליטה פיליפינית, לאחר נסיגתו של גנרל מונה למנילה עם כוח של 600 חיילים ו-80 פצועים.[44] המהפכנים הטילו מצור על מנילה. כאשר רוב הארכיפלג תחת שליטתו, החליט אגינלדו שהגיע הזמן להקים ממשלה פיליפינית. כאשר הגיע אגינלדו מהונג קונג, הביא עמו עותק של תוכנית וקרא להקמת ממשלה מהפכנית. עם זאת, התוכנית הייתה של משטר אוטוקרטי שהוקם ב-24 במאי, עם אגינלדו כדיקטטור. בחסות דיקטטורה זו הוכרזה בסופו של דבר העצמאות ב־12 ביוני 1898, בביתו של אגינלדו בקוויט. יועצו הקרוב ביותר של אגינלדו, התנגד להחלטתו להקים אוטוקרטיה. במקום זה דחק להקים ממשלה מהפכנית. בסופו של דבר אגינלדו הקים ממשלה מהפכנית ב־23 ביולי 1898.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המהפכה הפיליפינית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Bielakowski Ph.D., Alexander M. (January 2013). Ethnic and Racial Minorities in the U.S. Military: An Encyclopedia. ABC-CLIO.
  2. ^ 1 2 Guererro, Milagros; Encarnacion, Emmanuel; Villegas, Ramon (1996), "Andres Bonifacio and the 1896 Revolution", Sulyap Kultura, National Commission for Culture and the Arts, 1 (2): 3–12
  3. ^ Custodio & Dalisay 1998.
  4. ^ Newton-Matza, Mitchell (March 2014). Disasters and Tragic Events: An Encyclopedia of Catastrophes in American History. ABC-CLIO. p. 165.
  5. ^ Marshall Cavendish Corporation (2007). World and Its Peoples: Malaysia, Philippines, Singapore, and Brunei. Marshall Cavendish. p. 1181.
  6. ^ Wesling, Meg (2011). Empire's Proxy: American Literature and U.S. Imperialism in the Philippines. NYU Press. p. 39.
  7. ^ Halstead, Murat (1898), "XII. The American Army in Manila", The Story of the Philippines and Our New Possessions, Including the Ladrones, Hawaii, Cuba and Porto Rico
  8. ^ "Spanish Occupation". Archived from the original on July 7, 2011. Retrieved November 3, 2009.
  9. ^ Zaide, Gregorio F. (1957), Philippine Political and Cultural History: The Philippines Since the British Invasion, II (1957 Revised ed.), Manila: McCullough Printing Company, p.63
  10. ^ Blair, Emma; Robertson, James (1903–1909), The Philippine Islands, 1493–1898, 1–55, Cleveland
  11. ^ de Moya, Francisco Javier (1883), Las Islas Filipinas en 1882 (in Spanish), 1–55, Madrid, p. 183
  12. ^ Jagor, Feodor (1873), Weidmannsche Buchhandlung (in German), Berlin. An English translation under the title Travels in the Philippines was printed in London, 1875, by Chapman and Hall. p. 16
  13. ^ Díaz Arenas, Rafaél (1838), Memoria sobre el comercio y navegacion de las islas Filipinas (in Spanish), Cádiz, Spain, p.4
  14. ^ 1 2 Díaz Arenas, Rafaél (1838), Memoria sobre el comercio y navegacion de las islas Filipinas (in Spanish), Cádiz, Spain, p.10
  15. ^ 1 2 Regidor, Antonio M.; Mason, J. Warren (1905), Commercial Progress in the Philippine Islands, London: Dunn & Chidley, pp. 19-29
  16. ^ Blair, Emma; Robertson, James (1903–1909), The Philippine Islands, 1493–1898, 1–55, Cleveland, p. 10315
  17. ^ Blair, Emma; Robertson, James (1903–1909), The Philippine Islands, 1493–1898, 1–55, Cleveland, p. 10453
  18. ^ Bowring, Sir John (1859), A Visit to the Philippine Islands, London: Smith, Elder and Co.,p. 247
  19. ^ Zaide, Gregorio F. (1957), Philippine Political and Cultural History: The Philippines Since the British Invasion, II (1957 Revised ed.), Manila: McCullough Printing Company, p. 81
  20. ^ Zaide, Gregorio F. (1957), Philippine Political and Cultural History: The Philippines Since the British Invasion, II (1957 Revised ed.), Manila: McCullough Printing Company, p.82
  21. ^ Zaide, Gregorio F. (1957), Philippine Political and Cultural History: The Philippines Since the British Invasion, II (1957 Revised ed.), Manila: McCullough Printing Company, p. 107
  22. ^ 1 2 Joaquin, Nick (1990). Manila,My Manila. Vera-Reyes, Inc
  23. ^ 1 2 Foreman, J. (1906), The Philippine Islands: A Political, Geographical, Ethnographical, Social, and Commercial History of the Philippine Archipelago, New York: Charles Scribner's Sons
  24. ^ Keat, Gin Ooi (2004), Southeast Asia: A Historical Encyclopedia, from Angkor Wat to East Timor, Volume 1, p. 755
  25. ^ . José Rizal and the Propaganda Movement". Philippines: A Country Study. Washington: GPO for the Library of Congress. 1991
  26. ^ 1 2 Alvarez, S.V. (1992), Recalling the Revolution, Madison: Center for Southeast Asia Studies, University of Wisconsin-Madison
  27. ^ 1 2 3 4 Alvarez, Santiago V.; Malay, Paula Carolina S. (1992), The katipunan and the revolution: memoirs of a general: with the original Tagalog text, Ateneo de Manila University Press,
  28. ^ 1 2 3 Salazar, Zeus (1994), Agosto 29-30, 1896: ang pagsalakay ni Bonifacio sa Maynila, Quezon City: Miranda Bookstore
  29. ^ Agoncillo, Teodoro C. (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing,p. 173
  30. ^ 1 2 Custodio, Teresa Ma; Dalisay, Jose Y. (1998), "Reform and Revolution", Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited,
  31. ^ Lone, Stewart (2007). Daily Lives of Civilians in Wartime Asia: From the Taiping Rebellion to the Vietnam War. Life Through History Series: Daily Lives of Civilians during Wartime. Greenwood Publishing Group, p. 67
  32. ^ Agoncillo, Teodoro C. (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing, p.158
  33. ^ Custodio, Teresa Ma; Dalisay, Jose Y. (1998), "Reform and Revolution", Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited, ISBN 962-258-228-1
  34. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Self-published, Tala Pub. Services, pp. 179-180
  35. ^ Alvarez, S.V. (1992), Recalling the Revolution, Madison: Center for Southeast Asia Studies, University of Wisconsin-Madison,,p. 121
  36. ^ Alvarez, S.V. (1992), Recalling the Revolution, Madison: Center for Southeast Asia Studies, University of Wisconsin-Madison,p. 124
  37. ^ Gatbonton, Esperanza B., ed. (2000), The Philippines After The Revolution 1898–1945, National Commission for Culture and the Arts,
  38. ^ Joaquin, Nick (1990). Manila,My Manila. Vera-Reyes, Inc., p. 110
  39. ^ Alvarez, S.V. (1992), Recalling the Revolution, Madison: Center for Southeast Asia Studies, University of Wisconsin-Madison
  40. ^ Mabini, Apolinario (1969), "CHAPTER VIII: First Stage of the Revolution", in Guerrero, Leon Ma. (ed.), The Philippine Revolution, National Historical Commission, Translated by Leon Ma. Guerrero.
  41. ^ Wikisource-logo.svg 1897 Constitution of Biak-na-Bato (Philippines) at Wikisource.
  42. ^ 1 2 Battle of Manila Bay, 1 May 1898, Department of the Navy — Naval Historical Center. Retrieved on October 10, 2007
  43. ^ The Battle of Manila Bay by Admiral George Dewey, The War Times Journal. Retrieved on October 10, 2007
  44. ^ Foreman, J. (1906), The Philippine Islands: A Political, Geographical, Ethnographical, Social, and Commercial History of the Philippine Archipelago, New York: Charles Scribner's Sons, p. 445
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המהפכה_הפיליפינית&oldid=39078613"