תקופת מייג'י
תקופת מייג'י (יפנית 明治時代 - "מֵייגִ'י גִ'ידָאי") היא תקופה בהיסטוריה של יפן, שהחלה בשנת 1868, עם עלייתו לשלטון של הקיסר מוצוהיטו. כינוי המלכות שלו - "מייג'י" (ביפנית: "שלטון נאור": 明 - "מואר", 治 - שלטון) העניק לתקופה את שמה ביפן. התקופה הסתיימה בשנת 1912 עם מותו של קיסר המייג'י. במהלך תקופה זו התרחשו שינויים כבירים ביפן, תמורות מדיניות וחברתיות אשר הביאו למסחר ענף ויבוא תרבותי אינטנסיבי מארופה, אשר הצעידו את יפן לעידן המודרני והקימו בה משטר פרלמנטרי ומלוכני, במקום השוגונות של טוקוגאווה. בארבע השנים הראשונות של תקופה זו התרחשה רסטורציית מייג'י, מהפכה שלטונית בה הוחזר הכח לכס הקיסרות על ידי נישול המשפחות הפיאודליות מכוחן.
הרקע, העלייה לשלטון והרסטורציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רסטורציית מייג'י
הקיסר מוצוהיטו תפס את כס השלטון בשנת 1867, לאחר מות אביו, הקיסר קומיי, והוא בן 14 בלבד. עד אותה תקופה שלטו אדונים פיאודליים ביפן במשך מאות שנים והקיסר היה לא יותר מסמל נטול כוח. יפן הייתה שרויה בסגר מרצון למשך יותר משתי מאות. סגר זה גרם לקפיאה כמעט מוחלטת של התקדמות טכנולוגית במדינה. בשעה שהעולם, בראשות אירופה, שינה את פניו ללא היכר מבחינה תרבותית, מחשבתית וטכנולוגית, נשארה יפן הרחק מאחור עם שלטון פיאודלי מיושן וצבא במצב דומה. הופעתן של אניות מלחמה אמריקניות במפרץ טוקיו "שכנעו" את ההנהגה המקומית לפתוח את שערי יפן לסחר ולמגע עם העולם החיצון. המגע עם האימפריות המערביות הביא לזעזוע פוליטי אשר יצר את התנאים להפיכה.
בשנת 1866 הוקמה ברית סאצ'ו בין טקמורי סאיגו ממחוז סצומה בדרום לבין טקיושי קידו ממחוז צ'ושו. שני אויבים מרים אשר התאחדו תחת השראתו של סאקאמוטו ריומה אשר פעל לשחרר את יפן מהשלטון הפיאודלי. הצבא המשותף הצליח לגרום לשוגון טוקוגאווה יושינובו למסור את סמכויותיו לקיסר באופן רשמי ב-9 בנובמבר 1867. עשרה ימים מאוחר יותר ויתר השוגון על כיסאו.
שנתיים אלו מכונות "הרסטורציה של מייג'י", כינוי המתייחס להחזרת השלטון לידי הכס הקיסרי לאחר מאות שנים של שלטון צבאי. בשנת 1868 נפתח השלב הסופי בביצוע הרסטורציה. השוגון לשעבר עדיין החזיק בכוח אשר איים על ההגמוניה של השלטון החדש. צבא הקיסר אשר נשען על כוחות ברית סאצ'ו הביס את הצבא הפיאודלי והטיל מצור על מצודת הקודאטה באי הוקאידו, עד לניצחון מוחלט בתחילת שנת 1869. בזאת הושלמה ההפיכה. הקיסר אמנם קיבל את מעמדו וסמכויותיו בחזרה אך בפועל מי ששלט היו המנהיגים של מחוזות סאצומה וצ'ושו אשר הביסו את השוגון.
פתיחת השערים לעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הממשל היפני הורכב כעת משתי קבוצות כוח עיקריות - אנשי הצבא והסוחרים. לשתי קבוצות אלו היה אינטרס ברור לפתוח את שערי יפן לעולם ולהצעידה לתוך המאה ה-20. לאנשי הצבא היה צורך במודרניזציה של הצבא ולסוחרים הייתה שאיפה לייבא את המהפכה התעשייתית ולגרוף רווחים. הממשל החליט לייבא מצד אחד כ-3,000 יועצים זרים, בעיקר מאירופה ומארצות הברית, אשר יסייעו לקלוט את הרעיונות הזרים בכל תחום אפשרי, החל מתשתיות אזרחיות וכלה במוסדות ממשלתיים וצבאיים. מצד שני נשלחו מאות סטודנטים יפנים, בעיקר למדינות אירופה, על מנת לרכוש ידע וניסיון בניהול מדינה מודרנית. תוך שנים מעטות עברה יפן מהפכה תרבותית-תעשייתית אדירה, ובפרק זמן של כשני עשורים היא הפכה ממדינת ימי הביניים למעצמה תעשייתית בקנה מידה בינלאומי.
מרד סצומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מרד סצומה
המהפכה התרבותית גבתה מחיר כבד ממעמד הסמוראים. אליטה זו, אשר נהנתה במשך מאות בשנים מכוח בלתי מוגבל, התבוננה במורת רוח בשינויים שהחלו בהדרגה לכרסם בכוחה. קרנם של הסוחרים (מעמד חברתי נמוך עד אז) עלתה ובכוחם הפוליטי הגובר החלו לצמצם את הסמכויות המקומיות של הסמוראים בטענה כי השיטה הישנה מפריעה להתפתחות המדינה. בשנות השבעים של המאה ה-19 נחקקו חוקים אשר נישלו את הסמוראים מכל מקורות כוחם. רבים מהסמוראים קיבלו את הגזירות ונטמעו במודרניזציה מאחר שכוחם נחלש גם כך עם הסתלקות השוגון. לסייגו טאקאמורי, אשר הביא בעצמו לסילוק השוגון ועד כה היה אחד מיועצי הקיסר, היה זה הקש ששבר את גב הגמל. בשנת 1877 שלחה הממשלה כוח ימי לעיר קגושימה על מנת לפרק את אנשי טאקאמורי מנשקם לאחר שנשיאת חרבות הוכרזה כבלתי חוקית. הסמוראים השמידו את חיילי הקיסר וכך החל המרד. טאקאמורי צעד צפונה לעבר העיר קומאמוטו עם כוח של 40,000 סמוראים נאמנים. צבא הקיסר התגבר על תנאי הקרקע הקשים וטבח בסמוראים. לאחר כשישה שבועות של קרבות ייאוש הצליח טאקאמורי להימלט מטבעת הכיתור של הצבא הקיסרי ובחברת כ-400 סמוראים שנותרו מהכוח המקורי חזר לעיר קגושימה במסע מפרך. ב-24 בספטמבר 1877 נלחם טאקאמורי את הקרב האחרון בשירויאמה. נאמניו האחרונים נהרגו יחד עמו וכך נעלם המעוז האחרון להתנגדות למודרניזציה.
הקמת השלטון הייצוגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר דיכוי המרד החלו להתעורר ביפן דרישות חדשות לשינוי שיטת השלטון, שכן הפתיחות למערב הביאה לחלחול של רעיונות דמוקרטיים בקרב אינטלקטואלים. איטאגאקי טאיסוקה היה אחד מהפעילים הבולטים בקידום רעיון השלטון הייצוגי. טאיסוקה, מנהיג מקומי ממחוז האוטוסה, שימש כנציג במועצה הלאומית עד להתפטרותו בעקבות הפרשה הקוריאנית. לאחר ההתפטרות, הקים טאיסוקה תנועה להפצת רעיון כינון משטר נוסח בריטניה. בשנת 1874 פרסם טאיסוקה את הכרזת טוסה אשר בה ביקר את אנשי האצולה ודרך ניהולם את המדינה. כשנה לאחר מכן חזר טאיסוקה למועצה הלאומית ואיחד את המנהיגים והתנועות הקוראים לרפורמות. ועידת אוסקה אשר נערכה בשנת 1875, הביאה להקמת מערכת משפטית עצמאית וכן מונתה מועצת הזקנים עליה הטיל הקיסר את משימת הכנת החוקה. מעמד האצולה הסכים כלפי חוץ לשינויים הדרושים לניהול המדינה, אך השתמש בכוחו על מנת להשהות תהליכים אלו ככל האפשר. בשנת 1881 הקים טאיסוקה את המפלגה הליברלית אשר חתרה לכינון משטר בנוסח הצרפתי, היה זה הישגו הגדול ביותר.
בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 צברה תנועת הרפורמה תאוצה - הוקמו מועצות מקומיות ברחבי המדינה, ובשנת 1880 הקימו נציגי 24 מחוזות את הליגה להקמת פרלמנט לאומי. בתגובת נגד, נחקקו חוקים האוסרים על העיתונות לבקר את השלטון או לדון ברעיונות מדיניים. חוק נוסף אסר על מפגשים פוליטיים בשיתוף עובדי מדינה וקיום מפגש פוליטי בכל צורה שהיא חויב באישור משטרתי. בשנת 1882 הוקמה 'מפלגת החוקה המתקדמת' על ידי אוקומה שיגנובו. בצעד נגד הקימו תומכי האצולה את מפלגת השלטון הקיסרית. לאורך שנת 1882 פרצו הפגנות פוליטיות אשר גלשו גם לאלימות. המשטר אכף את החוקים אשר הגבילו פעילות פוליטית והקשו במיוחד על הפעילים הקוראים לכינון משטר ייצוגי. עד שנת 1884 התפוררו רוב התנועות הדמוקרטיות.
הלחצים מצד תומכי הרפורמות נשאו פרי כאשר ב-1890 הוקם הדיאט של יפן. המנהיגות היפנית אימצה את מודל המשטר הפרוסי בעוד החוקה הגרמנית היוותה את הבסיס לזו היפנית. תוארי האצולה המסורתיים של הסמוראים והדאימיו הוחלפו בתארים מערביים, ותפקידי ממשל מסורתיים אשר ליוו את יפן מאז המאה ה-7 הוחלפו בפונקציות מודרניות. את יועצי הקיסר החליפה מועצת המלחמה העליונה (יפן). המועצה הוקמה לשליטה על הצבא אשר נבנה על פי המודל הגרמני. ראש המטות נהנה מגישה ישירה לקיסר ויכל לפעול בנפרד ובחופשיות משאר הגופים האזרחיים הממשלתיים.
החוקה היפנית הושלמה ב-1889 ונכנסה לתוקף ב-29 בנובמבר 1890. בית הנבחרים היפני הורכב מגברים מעל גיל 25 אשר שילמו מס שנתי בסך 15 ין. בית האצילים היפני הורכב מנושאי תוארי אצולה שונים וחברים אשר מונו על ידי הקיסר. קבינט מצומצם פעל תחת חסות הקיסר ובמקביל לממשלה ולפרלמנט. למרות התקדמות זו עדיין רוכז רב הכוח מבחינה פורמלית בידי הקיסר. כבר עם הכנסת השינויים המשמעותיים לכאורה, התברר כי בפועל עדיין שולטים המנהיגים של מחוזות סצומה וצ'ושו מאחורי הקלעים. המפלגות הייצוגיות נדרשו לשנים רבות על מנת להגדיל את השפעתם על תהליך לקיחת ההחלטות במשטר היפני.
ההתפתחות הכלכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלטון המייג'י אימץ את תפיסת השוק החופשי על פי המודל האמריקאי. עד סיום המשטר הפיאודלי הסחר עם העולם החיצון היה מצומצם מאוד וסיפק את צרכיה של שכבת אצולה קטנה. הכלכלה החדשה אשר עודדה יזמות פרטית נפלה על קרקע פורייה בדמות מספר גדול של בעלי ממון אשר כעת יכלו לבוא במגע עם השווקים מחוץ ליפן. שכבה משמעותית של סמוראים ממעמד נמוך, אשר שימשו כסוחרים כבר בתקופה הפיאודלית, היוותה נקודת פתיחה מבטיחה. עד שנת 1890 הסתיימו רפורמות כלכליות בתחום המטבע, הבנקאות וחוקי המסחר. המודרניזציה אשר נדרשה על ידי המשטר הביאה להקמת מפעלים בהיקף עצום אשר סיפקו את הדרישה לתחבורה מודרנית, תקשורת ותשתיות אחרות בהיקף נרחב. השוק הפרטי, שאך לפני מספר שנים היה בכללותו אוכלוסייה חקלאית, התעורר לדחוף את היזמים להעמיק את המסחר הבינלאומי ולהגביר את התיעוש ברחבי המדינה. עד שנת 1920 הפכה יפן למדינה התעשייתית היחידה במזרח אסיה ולגורם כלכלי בינלאומי דומיננטי. בתקופה זו הוקמו ראשוני תאגידי הענק היפנים אשר קיימים עד היום כגון מיצובישי ומיצוי.
ההתעצמות הצבאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת תקופת מייג'י מצאה את עצמה יפן במציאות ביטחונית לא נעימה. הצבא היפני היה כה מפגר טכנולוגית שהיה די בהגעתן של שלוש ספינות מלחמה אמריקאיות למפרץ טוקיו על מנת להכתיב ליפן את הדרישות המערביות. אחד מהצעדים הראשונים בהם נקט הקיסר היה לייבא מומחים מערביים לשם הקמת צבא מודרני. כצעד ראשון נחוץ היה צבא זה על מנת להביס את נאמני המשטר הקודם, אך לאחר שמשימה זו הושלמה מצאה את עצמה יפן כבעלת כוח צבאי משמעותי אשר בעזרתו ניתן לשאוף להשגת מטרות גם מעבר לגבול. הצבא היפני עמד במבחן הראשון בהצלחה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 כאשר כבש את חצי האי הקוריאני שנשלט על ידי סין עד לאותו זמן. בשורה של מערכות מוגבלות הוכיחה יפן עליונות כנגד שכנותיה. ההתפתחות הכלכלית המואצת הביאה למחסור בחומרי גלם, יפן החלה להתאים את עצמה למציאות החדשה בכיבוש שטחים באסיה ובמרחב האוקיינוס השקט. הפלישה היפנית למנצ'וריה היוותה נקודת מפנה בהיסטוריה היפנית.
במנצ'וריה לחמו היפנים לראשונה בצבא מערבי. בשנת 1904 פרצה מלחמת רוסיה–יפן. הצבא היפני, שהתעצם במהירות בספינות קרב חדישות ובציוד מודרני אחר, הצליח להביס את הצבא הרוסי ולהעניק ליפן שליטה במנצ'וריה. קרנו של הצבא עלתה במידה שהעניקה לגנרלים החדשים כוח פוליטי חסר תקדים. הצבא הפך לגורם דומיננטי במדיניות הפנים ותוך השתלטות על משרדי ממשלה שונים החל להטמיע את התפיסה הלאומנית במערכת החינוך. ראשי הצבא הפכו לפוסקי הלכה בתחומים רבים בחברה היפנית, מהלך שהעצים עד לשיאו במלחמת העולם השנייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה יפן בעלת ברית של בריטניה. לאחר המלחמה זכו היפנים בשטחים אשר הופקעו מגרמניה במערב האוקיינוס השקט.
הצבא היפני הפך לאיום על ההגמוניה המערבית בחצי הכדור המזרחי. בניסיון לבלום את ההתעצמות היפנית נחתמה אמנת וושינגטון בשנת 1921, בה התחייבה יפן להגביל את גודל הצי שלה ביחס לצי האמריקאי והבריטי, אך בפועל לא כובד הסכם זה במלואו, ובשנות השלושים הודיעה יפן על פרישתה מההסכם.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
